פעם נהגתי לחשוב שהים הוא המקום הכי מוזר בעולם. אנחנו מגיעים אליו למטרות הנאה, שוחים, משחקים מטקות ובונים ארמונות בחול, אבל תמיד חוזרים הביתה רק כדי לגלות שלושה ימים מאוחר יותר גרגירי חול בכל מיני מקומות שלא רצינו להאמין שגרגירי חול יכולים להגיע אליהם.

את דניאל הכרתי בים, באחד מחופי תל אביב.

אז כבר אהבתי את הים ונהגתי לברוח אליו לעיתים קרובות. הייתי יושבת בחוף שעות על גבי שעות ומסתכלת על הגלים.

יום אחד, לאחר שקיבלתי ציון מאוד נמוך במבחן גורלי עליתי על אוטובוס ונסעתי למקום הקבוע שלי. למרות שהיה כבר סוף החורף ומזג האוויר היה מושלם לרביצה על החוף, הוא דווקא היה שומם. ישבתי שם כמה שעות בניסיון נואש לשכוח מהמבחן ומהצרות האחרות שהיו לי כמו לכל נערה מתבגרת טיפוסית ובהיתי בגלים.

כבר ירד הערב והתחיל להיות קריר כשבזווית העין ראיתי בחור נמוך יחסית מתקרב לעברי בצעדי ענק. הוא נעצר מולי וסרק אותי מלמעלה עד לקו החזה ובחזרה, התיישב לידי ושתק. ישבנו בשקט דקות ארוכות ופתאום הוא קם, הסיר מעליו את הבגדים ורץ אל עבר הים, מה שפחות או יותר גרם לי להבין שהוא מצפה שאצטרף אליו.

הרבה שטויות עשיתי אז בגיל 16 התמים והנאיבי, כמו להיכנס איתו באותו ערב לים עם בגדים בשל מחסור בבגד ים. דניאל ואני שחינו קצת וכשהרגשתי שהקרח נשבר - פצחתי בסדרת שאלות בנאליות מהסוג ששואלים כשרק מכירים מישהו חדש. הוא השיב על כולן בטבעיות ולא שאל אותי בחזרה ולו שאלה אחת.

כשחזרנו לחוף כבר רציתי להגיע הביתה כדי להתייבש ודניאל הציע לקחת אותי. כשהגענו לשכונה שבה גרתי, ביקשתי שיעצור ליד שורת בניינים מבלי לספר לו באיזה מהם אני גרה. יצאתי מהרכב, הודיתי לו על השחייה וגם על הטרמפ והתחלתי ללכת לכיוון הבית מבלי להסתכל לאחור. הייתי בטוחה שהוא כבר נסע, אבל פתאום הוא קרא לי וביקש את מספר הטלפון שלי. הסתובבתי אליו ואמרתי שהייתי מעדיפה שייתן לי את המספר שלו. אבל הוא סירב והיה לי ברור שאין סיכוי ולו הקלוש ביותר שאי פעם אשמע ממנו שוב.

אחרי בערך שבועיים הטלפון האלחוטי עשה קולות מוזרים והעיר אותי משנת היופי שלי. אבל השיחה לא היתה מזוהה וזה גרם לי לאבד עניין. חיכיתי שהצלצול יפסיק וניסיתי לחזור לישון. לא עברו שתי דקות ושוב הוא צפצף לו בזעם. בעיניים עצומות עניתי לשיחה. בחור עם קול שלא זיהיתי ביקש לדבר איתי ובקול רדום השבתי שהוא הגיע למקום הנכון. הוא הזדהה כדניאל וניסיתי לפשפש בזכרוני במי מדובר. "נו, זה מהים מלפני שבועים?", הוא ירה לעברי כשהבין שאני מתקשה. פקחתי עיניים, קפצתי מהמיטה והתחלתי להסתובב בחדר שלי במעגלים. איך הוא הגיע אליי למען השם? הרי, חוץ מלדעת את שמי הפרטי ופחות או יותר איפה אני גרה הוא לא ידע שום דבר אחר. הוא לא שאל שאלות, אז מאיפה לעזאזל הוא השיג תשובות?

כששאלתי איך מצא אותי הוא התעלם באלגנטיות ופשוט הזמין אותי לצאת איתו. הסקרנות אכלה אותי מבפנים והסכמתי מיד.

למחרת הוא הגיע לאסוף אותי כמתוכנן וכבר ברמזור הראשון הבנתי שחוץ מהשם הפרטי שלו לא זכרתי אף פרט בנאלי נוסף שקשור אליו. במבוכה מסוימת ניסיתי לשאול את אותן השאלות ששאלתי אז במפגש הראשון שלנו בים, אבל הפעם הוא כבר לא שיתף פעולה ורק אמר שאם שכחתי כנראה שבכלל לא היה מה לזכור.

באופן מעט שובבי ומחוצף הסתובבתי אל עבר הפאווצ' שלו שהיה מונח על המושב האחורי, אבל דניאל היה יותר מהיר ממני וברגע שהבין מה אני מנסה לעשות - הוא דג את הפאווצ' שלו בזריזות, דחף אותו לתא הכפפות ונעל אותו. משם הלכנו לאכול משהו ולא הפסקנו לצחוק כל הערב. כשהוא החזיר אותי הביתה - הוא ליווה אותי עד דלת הכניסה, נישק אותי על האף והלך.

מאז אותו ערב ובמשך שנתיים וחצי לסירוגין דניאל ואני ניהלנו מערכת יחסים אפלטונית ומוזרה שכללה מפגשים אקראיים, מסתוריים ומפתיעים שבתחילתם הפאווצ' שלו תמיד היה ננעל בתא הכפפות ובסיומם הוא תמיד נישק אותי על האף והלך. כמובן שמעולם הוא לא הודיע מראש, אלא פשוט הופיע משום מקום. לפעמים הוא קפץ לכמה דקות כדי להפגין נוכחות, אבל ברוב המקרים הוא לקח אותי למקומות שונים ומשונים בכל אזור חיוג אפשרי והפתיע כל פעם מחדש. ולמרות שהיה בה משהו מסעיר שנאתי את המסתוריות שלו, אבל איכשהו הצלחתי להכיל אותה.

עד ש...

מוקדם בבוקר יום ההולדת ה-19 שלי, דניאל הופיע במקום העבודה שלי. בשיא חוצפתו הוא ניגש אל הבוסית שלי ושאל אם היא מרשה לו "לחטוף" אותי מהמשרד ל-24 שעות. התשובה החיובית שלה הפתיעה אפילו אותי ודניאל בהחלט חטף אותי. לצימר בצפון.

אחרי שנתיים וחצי של קשר יוצא דופן הפעם זה הרגיש אחרת. גם בגלל שדניאל נישק אותי (ולא על האף) בפעם הראשונה, אבל בעיקר בגלל שבניגוד לשאר המפגשים שלנו - בזה הוא עשה שתי טעויות קטנות: הוא השאיר את הפאווצ' שלו על השולחן בצימר וגם נרדם לפניי.

לא לקח הרבה זמן עד שמצאתי את עצמי בורחת מהחדר עם הפאווצ' שלו ומשאירה אותו לבד לישון. התחלתי לחטט בו במרץ ומצאתי לא מעט כסף קטן, שלל עטים ועפרונות, פתקים לא חשובים, כמה מסטיקים ותעודת זהות. שלפתי אותה והגנבתי הצצה, שכן, תמיד חשדתי שאולי הוא בעצם נשוי ולכן הוא כל כך אפוף מסתוריות. החיוך המאולץ בתמונת הפספורט שלו הצחיק אותי נורא ונרגעתי לגלות שהוא סתם רווק פרנואיד שמחזיק פח זבל אחד גדול בתוך הפאווצ' שלו.

כבר התכוונתי לחזור לחדר ולהתכרבל יחד איתו במיטה, אבל כשהחזרתי את תעודת הזהות שלו לפאווצ' נפל ממנה דף מקופל שדניאל שרטט עליו שורה של בניינים שהזכירה באופן מחשיד את השכונה שגרתי בה. לצד כל בניין הופיעו מספרי טלפון שהוא מחק בקו ולצד הבניין שלי הופיעו גם מספר הטלפון והשם המלא שלי.

לא יודעת להסביר למה, אבל מאותו רגע כבר לא יכולתי להכיל יותר את המסתוריות הזאת ומערכת היחסים שלנו כבר לא נראתה לי מסעירה, אלא סתם מיותרת.

התגנבתי חזרה לחדר בשקט והנחתי את הפאווצ' חזרה על השולחן. את הדף שמצאתי בתעודת הזהות שלו מיקמתי על הכרית בצד שלי במיטה ויצאתי מהחדר לחפש לי מונית. מאז לא שמעתי ממנו. 

חמישה דברים שאהבתי בדניאל: 
את זה שהוא היה אחר, את זה שהוא היה יצירתי, את זה שהיה לו חוש הומור בריא, את זה שהוא תמיד הריח טוב ואת המסתוריות שלו.

חמישה דברים ששנאתי בדניאל: 
את זה שהוא היה נמוך מידי, את זה שהיה לו קול מוזר, את זה שהוא תמיד נהג מהר מידי, את הפאווצ' שלו ואת המסתוריות שלו.