כמה כיף להתלבש איך שרק רוצים
נכתב ב7/11/2004 21:15

מצטערת, אבל הקדמה קצרה ודידקטית היא מחוייבת המציאות:

אישה "צנועה וחסודה" אמורה להתלבש לפי הכללים הנ"ל -

חצאית המכסה את הברך ומעלה, לא צמודה מידי.

חולצה לא שקופה, ללא מחשוף עמוק, לא צמודה מידי ועם שרוולים שמגיעים למרפקים (הדיעות חלוקות אם זה כולל או לא).

אם היא נשואה היא צריכה לחבוש כיסוי ראש.

עד כאן כללים בסיסיים, מפה והלאה יש מליוני וריאציות לפי ה"עידה" הדתית של האישה, אישיותה והעדפותיה האישיות.

עד היום חייתי רק בחברות בהן הלבוש מאוד מאוד מוגדר, "אמרי לי איך את מתלבשת ואומר לך איזה סוג של דתיה את", היו את ה"שמחמיות" (מעניין איך קוראים להן כיום) עם החצאיות המכסות כל צורת גוף ומגיעות עד הריצפה והשרוולים כמעט עד לכפות הידיים וחוסר האסתטיקה הכללי כולל שמחת חיים בלתי נדלית ומבחילה, והיו את החרדיות-לייט עם החצאיות בדיוק עד הברך, הגרבונים השקופים ונעלי השבת בכל ימות השבוע, ועוד מליון ואחת אלף גרסאות.

בקיבוץ למדתי לחבב מכנסיים, גיליתי שיש להן יתרונות, ושלא פעם הם יותר צנועים מכמה וכמה חצאיות שראיתי על אחרים.

אבל רק בחזרתי לבר אילן גיליתי את שלל גווני הביניים שנוצרו בציבור מאז שהפסקתי להתערות בו על בסיס יומיומי, יש את חובשות הכובע ההולכות עם מכנסיים, יש את האופנה הכה נוחה של חצאיות (או סרפנים) ומתחת מכנס (כולל תתי הסעיפים - האם החצאיות מגיעות עד לברך או לא? מכילות שסעים או לא? וכן הלאה וכן הלאה), יש את כל שלל כיסויי הראש האפשריים (ממטפחות שודדי ים, דרך מטפחות של מתנחלות, ועד כובעים שכן מכניסים אליהם שיער, שרק אוספים את השיער או שכולו מפוזר).

וסוף כל סוף ההתלבשות שלי לא אומרת עליי הרבה, היא לא מחוייבת להיות הצהרה דתית, והיא חזרה בראש ובראשונה להיות הצהרה אופנתית או נוחיות גרידא, כמה נוח ללבוש את מה שאני רוצה בלי לחשוב מה יסיקו עליי האחרים.

משחרר, אחושילינג משחרר.

(ובשבת גיליתי כמה הקשר שלי למשפחה מתוסבך, עדיין, אבל שאני אוהבת אותם מאוד מאוד, וזה חשוב יותר מהכל, בסופו של יום).