סיפור
נכתב ב1/12/2004 10:01

האומללות שלה התחילה דור לפניה.

הורים ניצולי מחנות, היו שם כילדים, לא למדו מהי משפחה, לא הכירו מושג של חום

השרדות

עלו לארץ, דבקו זה בזה והתחתנו בקיבוץ.

כשנולדה השתגעה האם והוכנסה למוסד ממנו יצאה 40 שנה לאחר מכן לעולם הבא.

ואז ימי הלינה המשותפת, ימי ביטול המשפחה הקטנה ואימוץ המשפחה הקיבוצית הגדולה

איש לא טרח להעניק לה את מה שהעדרות האם לקחה ממנה, ממילא לא האמינו אז בחשיבות ההורים

כשהגיע לחטיבה התחתן אביה בשנית, לו ולאשתו החדשה - האם החורגת - נולדו שני ילדים

והנה, היא כבר בתיכון, האם החורגת נפטרה, משאירה את האב להתמודד שנית עם חוסר האישה בחייו, והפעם שלושה יתומים יש לו, ולא אחת, והימים ימי המעבר ללינה המשפחתית, ימי ההבנה שיש חשיבות למשפחה, ומי ישמש להם כמשפחה?

באופן טבעי ביותר היא מחפשת את החום בכל מקום אפשרי ומוצאת אותו בזרועות הנערים, עד מהרה היא נודעה כמזרון של החבר'ה, האומנם לא ידעו אז להבין את הקשר בין חוסר האהבה בחייה לבין חיפושיה התמידיים? ייתכן שהקשר הפסיכולוגי בין השניים לא היה ידוע באותם הימים, ייתכן שאיש לא חשב, ייתכן שלאיש לא היה אכפת, ייתכן שההבנה כי בכ"ז חשובה המשפחה היתה קשה מידי למי שעד כה הפריד בכוח את ילדיו מביתו.

עוד זמן עבר, והנה היא בהריון, מאב לא ידוע, מסרבת בעקשנות להסגיר את השם, האם ידעה ובחרה לשתוק? ואולי לא ידעה מרוב שותפים?

נולדה לה בת, והיא עדיין בקיבוץ, לא ממש משולבת, חסרת חברים, חסרת עבודה ברוב המקרים, אם חד הורית בתקופה בה הדבר היה מאוד לא מקובל.

ועוד שנים חלפו, מצאה לה בחור מקיבוץ אחר ועברה לגור איתו, הוא היה גרוש, עם שני ילדים מאשתו הקודמת, והיא באה עם הילדה שלה, להתחתן הם לא טרחו, שתי בנות נולדו להם ביחד, ואז הסתבכו העניינים והם נפרדו.

והבחור? נכה רגשית, פגוע הלם קרב, והקיבוץ שלו זורק אותה משם - נפרדתם? אין לכן מקום פה יותר.

חזרה לקיבוץ בו עברו עליה רוב חייה, מרחמים קיבלו אותה, עם שלוש בנות שהגדולה בהן בתיכון והקטנה בגנון, והסיפור חזר על עצמו - הן לא משתלבות, אף אחת מהשלוש, חלק התרחקו מהן ביודעין, חלק ניסו לקרב בדרך הלא נכונה, וחלק פשוט לא הצליחו להתגבר על החומות שהיו בהן עצמן.

גם עבודה היא לא מוצאת, הקיבוץ שלו מעביר לקיבוץ שלה סכום קטן כל חודש, כדמי מזונות, והיא מוצאת עבודות מזדמנות, זולות, בקושי מרוויחה משהו.

ביטוח לאומי מעביר לבנותיה סכום נוסף, מכיוון שהאב הנכה אינו מסוגל לעשות זאת, את הסכום היא שמה בצד, הוא שייך לבנות, כך לפחות היא אומרת, הבנות נראות מוזנחות, לובשות בלויי סחבות, לא מטופלות, והיא נוסעת במכונית משלה, קונה וידאו וdvd, טסה לארה"ב, הקיבוץ כולו מרנן שהיא עובדת בכביש, ואיך בדיוק אפשר לדעת?

אחריות היא לא יודעת, לא אחריות על השתכרותה, לא אחריות כאם על בנותיה, מצפה מאחרים שייקחו את הנטל ממנה.

ולקיבוץ נמאס, עשו אסיפה, פתחו עליה פה גדול, אמרו לה בפנים שהיא משתינה עליהם בקשת, אמרו לה שהיא גונבת אוכל, אמרו לה שהכסף שמעביר ביטוח לאומי צריך להיכנס לקיבוץ, אמרו לה שמעולם לא ידעה להעריך את שנתנו לה.

והעיפו אותה מהקיבוץ, מהחברות.

*********************************************************************************************************

למי שלא הבין, או לא קישר, זה לא סיפור דמיוני, מדובר על אמא של דרדסיבוכית, ושל עוד שתי בנות גדולות ממנה, באסיפה שבו ואמרו שלא יזרקו אותה לרחוב אבל איש לא יודע מה יהיה עליהן עכשיו.

דור שלישי לאומללות, האם בדור הבא זה סוף סוף ייעצר???