תכתבו על רגשות והדימום ייפסק
נכתב ב22/9/2003 22:12

מאמר בוואלה מבטיח רפואה שלמה לאלו הכותבים על רגשותיהם, לא רפואה נפשית, אלא גם רפואה פיזית.
על פי המאמר, מחקר שנערך בבריטניה גילה שקבוצת נחקרים שכתבה על רגשותיה התגברה מהר יותר על פציעות שנעשו לה.
(שאלה חשובה: מי האנשים המשועממים הללו שמרשים שיפצעו אותם לצרכי מחקר???).
 
אחרי כזו הקדמה מין הראוי היה לספר עכשיו על רגשות שלי, אבל האמת שיותר מתאים לי לקטר עכשיו על כמה שאני חולה ולהתלבט על העבודה שלי והאם להישאר בה, מבטיחה לספר על הרגשות בהזדמנות אחרת, בסופו של דבר זה יעזור למערכת החיסונית שלי, שבהחלט צריכה עזרה בימים אלו.
 
חדי העין ביניכם הבחינו ברשימת התרופות שאני לוקחת הממוקמת בבר הצדדי, כמו שאולי שמתם לב מדובר בהמון תרופות, בעיקר עבור מישהי שרואה את עצמה כבת אדם בריאה, מישהי שבחיים לא התאשפזה (אם לא מחשיבים את העובדה שלוקח יום או יומיים לשחרר תינוקות שנולדו הביתה), האמת שפשוט יש לי סינוסיטוס, וגם בעיות בקיבה שנובעות מהאולקוס שהיה לי.
אחד החסרונות בקיבוץ הוא שאין רופאה כל השבוע, למעשה הרופאה מגיעה פעמיים בשבוע, בשאר הימים יש רק אחות (אבל חייבים לציין שהאחיות בקיבוץ עושות הרבה יותר מהאחיות בעיר, כולל לתת תרופות מסויימות), כך שלקח שבוע מאז שבאתי לראשונה לרופאה וקיבלתי טיפול בתסמינים, ועד שישיבתי שוב מול הרופאה עם תוצאות הצילום והיא הגיעה לאבחנה של המחלה.
אני מקווה שעכשיו כשאני מטופלת באנטיביוטיקה הנכונה למה שיש לי, המחלה תחלוף מהר, בנתיים אני ישנה רוב היום (כשאני לא בעבודה), בטח השפעה של שתי תרופות שונות שגורמות לנמנום + קשיי המחלה + העבודה הפיזית הקשה.
מה שעצוב בעיקר בנושא זה שאין לי זמן להכין את כל מה שאני צריכה לקראת ראש השנה, נראה לי שהמסיבות להורים יידחו שוב...
 
העבודה קשה לי, מאוד, הרופאה אומרת שזה אולי ההפרעה בבלוטת התריס, אבל שייקח זמן לוודא סופית אם אכן יש הפרעה שכזו ומה עושים, כנראה שעד נובמבר זה לא יטופל, ובנתיים אני כורעת תחת העומס של הנקיונות הבלתי פוסקים, ועוד מעירים לי כל הזמן שאני צריכה להיות יותר זריזה.
מצד אחד העבודה הזו מלמדת אותי סובלנות, עבודה עם ילדים, חריצות ונקיונות, ומצד שני המחשבה על שנה שלמה כעובדת הניקיון של הגן מביאה לי את הג'ננה.
לא רוצה לעשות בעיות בשנת המועמדות שלי פה בקיבוץ, וגם לא רוצה לחזור לשבת בבית, נחמד לי מאוד שיש לי למה לקום בבוקר, ומצד שני במשך היום אני מחכה שהזמן יעבור ואפשר יהיה להיפטר מהסיוט וללכת הביתה, אני לא בטוחה שהגוף שלי מסוגל בגילו המתקדם ללמוד לעבוד עבודות קשות-פיזית, אבל אולי זה רק תירוץ?
 
אין לי בעיה עם שינוי קריירה, באמת, ממילא הקריירה שלי כמתכנתת אינטרנט תקועה, אבל מצד שני בחיים לא הייתי רואה את עצמי כמטפלת בגן, וגם עכשיו אחרי חודש וחצי בעבודה הזו אני עדיין לא חושבת שאני מתאימה, השאלה היא האם יש מקום אחר בשבילי בקיבוץ.
 
כנראה שלא יתנו לי לעבוד עם ילדים יותר בוגרים, כמדריכה, כנראה שזה בגלל הכובע שעל הראש שלי, למרות שמורחים את הסיבות בהרבה מילים גבוהות אחרות, זו הפעם הראשונה שאני נתקלת ביחס שונה בקיבוץ בגלל שאני דתיה, אבל זו הפעם הכי מכרעת, כי הנסיון שלי והרצון שלי הוא בהדרכה של ילדים בוגרים (חטיבה) ולא כמטפלת של ילדים קטנים, שאומנם אוהבים אותך מכל הלב, אבל גם דורשים דברים שלי פשוט אין.
 
אוף, לא יודעת אם לגשת ולדבר עם אחראית החינוך או לא, אין הרבה טעם לומר לה שוב שאני לא בטוחה שאני במקום הנכון, אני צריכה לבוא אליה מגובשת, ואני לא מגובשת...שמור   בטל