העבודה היא חיינו, אבל לא בשבילנו
נכתב ב1/10/2003 21:02

  סיבות להישאר בעבודה:
 
הייתי בבית מספיק זמן, ממש לא בא לי עוד.
אני לומדת להיות חרוצה.
אין עבודה שלא מכבדת את בעליה.
לא כדאי לעשות בעיות בקיבוץ בשנת המועמדות.
אני אוהבת את רוב הילדים.
אני יכולה ללמוד הרבה דברים שיהיו חשובים כשלי יהיו ילדים.
מאז שהסייעת התחלפה הרבה יותר טוב לי שם.
אני זזה המון, גם מתעמלת וגם משלמים לי (עלק) על זה.
ממילא במקצוע שלי אין לי עבודה, וספק אם אי פעם תהיה שוב, אז אם כבר לרכוש מקצוע חדש למה לא את זה?
אני עובדת דקה הליכה מהבית, במקום שמאפשר לי לבדוק דואר או לראות רופאה באמצע היום בלי בעיה.
 
סיבות לבקש לעבור תפקיד:
 
אני לא רואה את עצמי שורדת שנה שלמה, יום אחרי יום בעבודה כ"כ חדגונית ומשעממת.
קשה לי, פיזית, עם כל הנקיונות הבלתי פוסקים הללו.
אין לי את הסבלנות הנדרשת מול הילדים.
רק מלחשוב שעוד חצי שנה יש נקיונות לפסח אני חוטפת צמרמורת.
השמש עושה לי רע, ויוצאים איתם לשמש לא מעט.
אני ממש לא אוהבת (מקצועית, לא אישית) את הגננת שהיא בעצם הבוסית הכי ישירה שלי.
החופשות הן הזמנים הכי גרועים, כי השעות לא מתקצרות אבל מספר האנשים בכח פוחת.
אני מרגישה ממש מבוזבזת, עם תואר ראשון בתחום שאינו קרוב לחינוך, להיות המנקה של הגן.
גדול עליי, פשוט גדול עליי כל מה שמצפים ממני שם, לא כל אחד מתאים לכל תפקיד.
יש כמה ילדים שבא לי לחנוק.
נורא קשה לי עם האוכל, בגלל בעיות הכשרות וכל זה.
מבאס לי, אני מחכה כל יום שהשעות יעברו ואפשר יהיה ללכת הביתה רק כדי לבלות עוד שעתיים-שלוש בהתאוששות, אין לי ממש זמן לעצמי ולבעלי בגלל העבודה.
(ומצד שני, אם אכן יש לי בעיה בבלוטת התריס אז אולי עוד חודשיים המצב ישתפר, כי אני כבר לא אהיה עייפה כל הזמן).
 

התהיות הבלתי נגמרות...