לא, לא שכחתי את פרוייקט הרגשות, והיום - פחד
נכתב ב3/10/2003 14:50

הרגש הקודם - ציפיה.   מכירים את האנשים שפוחדים לעזוב את הבית? טוב, אני לא במצב שכזה, אבל יש רגעים שאני חייבת להכריח את עצמי לעשות דברים יומיומיים בגלל שפתאום הם מפחידים אותי.   היתה לי תקופה שלא עניתי לטלפונים, כמעט בכלל, מפחד, לא יודעת מפני מה פחדתי, אבל עובדה שפחדתי.   יש לי המון סחרחורות ולפעמים (למשל אתמול בערב) אני מפחדת לרדת במדרגות, פשוט חוששת ליפול.   גם בנהיגה אני מוצאת את עצמי לאחרונה פוחדת, תמיד תמיד פחדתי לנהוג על גשרים עם סיבוב (כמו למשל מחלף בר אילן, אשדוד, גנות), אבל לאחרונה אני פוחדת מהתנגשות, גם כשאני רק נוסעת ברכב, ולא, זה לא נובע מתאונה או משהו, ובניגוד למה שאתם אולי חושבים אני דווקא נהגת ממש מעולה (מאות קילומטרים בחודש עושים את זה לבתאדם).   יש לי פחד אחד דבילי במיוחד - להיפגע (מתאונה או פיגוע) כשאני במחזור, שלא יחשבו שאני מדממת יותר מכפי שאני מדממת.   וכמו רוב העולם גם אני מפחדת מרופאי שיניים.   פעם פחדתי מכלבים, אבל למדתי לאהוב אותם, פעם פחדתי שחתולים ישרטו אותי (מאז שהחלטתי לאמץ חתול ועד שעשיתי את זה עברה שנה שלמה בגלל חתול מופרע של חברים), היום גם מעכבישים למדתי לא לפחד (ככה זה כשגרים בקיבוץ), ורק הג'וקים עוד מלחיצים אותי (אבל זה לא קשור לפחד).   אני פוחדת שלבעלי יקרה משהו, במיוחד כשהוא במילואים, אבל לא רק (כשהיינו חברים תמיד פחדתי שהוא ימות לפני שהוא יציע לי נישואים, וכשהתארסנו פחדתי שמשהו יקרה ולא נוכל להתחתן), דווקא לאח החייל אני לא כ"כ פוחדת, מוזר.   אני פוחדת משיחות עם הבוס (טוב, זה לא פחד רלוונטי להיום), מלספר כל מיני דברים להורים שלי, מטלפונים לא מזוהים (אבל פחות ופחות).   אני פוחדת שזה כל מה שאגיע אליו בחיים - מטפלת בגן ילדים בקיבוץ.   אני פוחדת כשאני על סולם.   אני פוחדת שלא יהיו לי חברים, שאני עושה צחוק מעצמי, לא להתסדר בחברה חדשה.   הכי מוזר זה שפיזית אני לא פוחדת, אין לי בעיה ללכת במקום חשוך או מסוכן, אין לי בעיה ללכת על הר, אני לא נוהגת כשהידים לופתות בחוזקה את ההגה וכל הגוף מתוח.   פעם ניסיתי לכתוב סיפורים שעסקו בפחדים שלי, אבל אני לא אדם יוצר, לא בתחום הכתיבה, והסדרה נזנחה לה די מהר, היה שם סיפור על אחת שמתה תוך כדי שיחת טלפון (מהתקופה שגרתי לבד), אחת שמתה כשהרכב שלה עף מסיבוב בגשר, ועוד אחד שאני כבר לא זוכרת מה הוא היה.   אני פוחדת שאהיה אמא מכה, שאעשה עם ילדי את הטעויות שעשו איתי (לא, לא מכות, אל חשש), שאנשים שאני מכירה ימותו בפיגוע (חשש ישראלי), שלא אספיק לראות עולם או לחילופין שאחיה עד לגיל בו אהיה לטורח עז על משפחתי וחיי לא יהיו שווים משהו (קורע את הלב לראות כמה זקנים מאריכי ימים).   ותמיד תמיד אני פוחדת שלא באמת אוהבים אותי, אפילו אם מדובר בחברה הכי טובה, או בבעל, או בהוריי.