ראיתי שכולם כותבים לאחרונה על ההורים, אז הנה גם אני
נכתב ב4/10/2003 22:42

אנחנו ארבעה ילדים.
 
אני הבכורה.
שנה אחרי בא המלאך של המשפחה (זה שכבר הביא להוריי שני נכדים).
שבע שנים אחריו זה שעכשיו בצבא (להלן החייל).
ושבע שנים אחריו בן הזקונים (להלן הקטון).
 
אני והקטון דומים פיזית למשפחה של אמא, פנימית למשפחה של אבא, ומאוד מאוד האחד לשני.
שני האמצעים דומים פיזית למשפחה של אבא, פנימית למשפחה של אבא.
 
החייל הוא המפונק בבית, בכל ריב שלנו תמיד צידדו בו (בלי לשמוע בכלל את השאר), תמיד דאגו לתת לו כל דבר שרק היה נדמה שהוא רוצה, כירכרו סביבו, פיטמו אותו, תמיד אמרו שהוא לא צריך לעזור (כי הוא בישיבה, כי הוא בחופש, כי הוא במכינה, כי הוא בצבא).
 
הקטון הוא המוזנח, ההורים כבר כמעט לא בבית, אנחנו כבר בנינו כל אחד את משפחתו (החייל יעשה את זה בינואר), הוא רוב היום לבד ואיש לא משגיח מה איתו.
 
המלאך... לא ציפו ממנו לעשות הרבה דברים בבית, אבל הוא עשה, כך שכל מעשה ומעשה שהוא עשה נחשב כ"וואו, גם הוא עוזר בבית", זה לא שהכנפיים שהדביקו לו לא מתאימות לו, זה רק שמעולם לא הסתכלו מסביב וראו שיש פה גם עניין של ציפיות נמוכות.
 
ואני...
ממני תמיד ציפו להרבה, ולכן מה שלא עשיתי לא היה מספיק, כשהייתי שוטפת לשבת את כל הבית עשו פרצופים כי לא עזרתי להכין את האוכל, כשהייתי שוטפת כלים של ארוחת שבתית אחת בכל שבת היו עושים פרצופים שבמשך השבוע אני כמעט ולא שוטפת כלים, אפשר להמשיך בדוגמאות הללו עד אין סוף, אבל באמת שחבל.
 
אתמול אמא התקשרה, אמרה שהחייל מאושפז, שניסע לבקר, שזה הכי קרוב אלינו, שארוסתו כבר היתה שם, והם אולי גם ייסעו, מכיוון שהם אכן נסעו החלטנו אנחנו לסוע במוצ"ש.
 
אז היינו שם היום, הילד מאושפז בגלל דופק נמוך, לא משהו רציני, הוא נראה נפלא, רק מעט משועמם, מאמא קיבלתי חמש שיחות טלפון בחצי השעה שארכה הנסיעה, לוודא שהבאנו לו מיץ ועוגיות ומה לא, לצום, "כי הוא ביקש ואת יודעת שהוא אף פעם לא מבקש כלום", כשסיפרתי לו את זה הוא צחק והעיר את הערתו הניצחית "טוב, לאמא תמיד היה זיכרון סלקטיבי בקשר אליי", מסתבר שכמו שטענו אכן יש מכונות לפחיות במקום, אבל אמא לא ראתה אותם, והחייל היקר רק אמר שיהיה נחמד אם תהיה לו שתיה, שום דבר מעבר.
 
עושה רושם שאיכשהו אמא שלי לא נותנת לאחד הזה לעזוב את הסינור שלה, למרות שבבית יש לה אחד קטן ממנו, למרות שהוא עומד להתחתן בקרוב, למרות שלא היתה לה שום בעיה לשלוח אותנו הגדולים לדרכנו.
 
יודעים מה? אני פשוט מקנאת, פשוט עד כדי כך, כשאני עזבתי את הבית הדאגה העיקרית היתה "מה יגידו החברים על זה שהבת שלנו גרה בדירה משלה בלי להתחתן" (ככה זה אצל רוב הדתיים, לא עוזבים את הבית עד לחתונה, וזה כשרוב הילדים לומדים בתיכון בפנימיות), לא ממש הפריעה להם ההתנתקות שלי (אולי אפילו רווח להם, אלוהים עדי שלי בהחלט רווח).
 
מי אמר ש"כל המשפחות המאושרות מאושרות באותה הצורה" (בטח עיוותתי)? הוא כנראה לא עשה תחקיר רציני מספיק, גם המשפחות החמות, האוהבות, המאושרות, מסתירות אצלן את חוסר האושר, אם לא של כל המשפחה, לפחות של חלק.
 שמור   בטל