במיוחד למוצאי כיפור - חרטה
נכתב ב7/10/2003 17:10

פרוייקט הרגשות, הרגש הקודם - פחד.
 
יום כיפור הוא זמן של חרטה, אתה מתוודה על חטאיך, מבקש סליחה מכל העולם ומבוראו, מחליט החלטות חדשות ושונות לשנה החדשה, בקיצור - מתחרט על כל מה שעברת ומקווה להצליח יותר בשנה הבאה.
 
דבר ראשון פותחים ב"כל נדרי" שבעצם אומר "כל מה שהבטחתי לעצמי ולא קיימתי - בטל ומבוטל, דף חלק", הסיבה (כמו שאמר לי פעם רב שהוא גם קרוב משפחה) היא שאם אנחנו לא עומדים בהבטחות לעצמנו קל וחומר שלא נעמוד בהבטחות לאחרים, אז קודם כל דואגים ליישר קו עם עצמך.
 
אח"כ פונים לכל מה שעשינו לאחרים, ורק לבסוף מבקשים מחילה מאת האל שלמעלה.
 
אז הנה, חרטות עצמיות מלוא החופן, בתקווה לשנה בה אצליח יותר לממש את עצמי:
 
אני מתחרטת על כל מיני קורסים שלא הלכתי ללמוד, בפעם הבאה לא אעשה שיקולי מחיר מול תועלת, אלא אלך ואעשיר את עצמי בתחומים המעניינים אותי, כי זו הדרך היחידה להתקדם בחיים האלה.
 
אני מתחרטת על אי-ההבנות הקטנות שהן המקור לרוב הריבים, הכעסים והסכסוכים עם בנזוגי, אם התגברנו על הפקת החתונה אין סיבה שלא נתגבר על כל הקשיים הקטנים שמציבים בפנינו החיים.
 
אני מתחרטת על הריב המטופש עם גיסתי, ואעשה הכל לשנות אותו, כל עוד זה לא כולל השפלה עצמית שממילא לא תפיק שולם אמיתי.
 
אני מתחרטת על הרבה דברים שקרו או לא קרו במהלך החתונה, אבל בעיקר על חוסר הסובלנות שלי כלפי צרכיהם של האחרים, רק ממבט לאחור אני מבינה שעם כל הכבוד היום הזה היה שייך גם להורינו ולא רק לנו (גם בגלל שהם בעצם מימנו את הרוב).
 
אני מחרטת על הרבה כספים שבזבזתי סתם כך, הגיע הזמן לדעת לשלוט בארנק.
 
אני מתחרטת על כל פעם שהשאלתי ספר ועשיתי בלגנים בהחזרתו, עושה רושם שיש לי איזו בעיה עם זה, אז אנא - אל תשאילו לי ספרים (אלא אם אתם רואים אותי על בסיס קבוע של פעם בחודש לפחות).
 
אני מתחרטת על שלא סיימתי את הלימודים שמשרד העבודה נתן לי, ביישנות ועצלות שלולא הם אולי היתה לי היום עבודה ראויה יותר מ"מטפלת סוג ב'" כמו שהגננת הגדירה אותי באדיבותה כי רבה.
 
אני מתחרטת על כל פעם שלא הלכתי עם האינסטינקטים שלי.
 
אני מתחרטת על השגרה, על חוסר ההצלחה שלנו גם כיום לצאת ממנה, למרות שאין לנו ילדים או משרות תובעניות מידי.
 
אני מתחרטת על כל פעם שלא אמרתי "לא" מספיק תקיף וברור, על כל טלפון שלא הרמתי לפ' בשעת צרתה, ובכלל על טלפונים שלא הורמו, על חברויות שאני נותנת להן לחמוק מבין האצבעות למרות הרצון לשמור עליהן.
 
וחרטה אחת, אחרונה, על שהסכמתי לגור פה בקיבוץ, ועכשיו לא נותר לי אלא לאכול את אשר בישלתי.
 
 שמור   בטל