סימני דרך
נכתב ב15/10/2003 16:23

אני מאמינה גדולה בכך שהחיים מביאים אותנו לאיפה שצריך, אנחנו רק צריכים לפקוח את העיניים ולהבין למה הגענו לאן שהגענו.

וברור לי למה אני הגעתי לקיבוץ, זה היה הרי חלום ילדות שלי, את כל חיי העברתי בתחושת החמצה של "מה היה קורה אילו הוריי לא היו עוזבים את הקיבוץ", והנה, מונח לו על מגש של כסף, קיבלתי את הגשמת החלום, לא באופן מושלם כי להיות ילד בקיבוץ ולהגיע אליו כאישה נשואה זה משהו אחר, אבל לפחות אני מקבלת צוהר לסיבות שגרמו להם לנטוש.

חלק מהדברים שעברתי בחיי ברור לי למה עברתי, וחלק לא, לא את כל הסימנים אני יודעת לקרוא, ולפעמים רק בפער של שנים מבינים ש"הא! אז העבודה ההיא היתה כדי ללמד אותי לסמוך על עצמי, להאמין ביכולותיי".

ועכשיו, בעבודה הנוכחית, לא ברור לי למה גולגלתי הנה, האם הגעתי לגן בשביל ללמוד להתעקש על מה שנכון לי (כלומר לבקש לעזוב)? אולי הגעתי כדי לעשות לי חשק לאחד משלי (ויש רגעים שממש עושים חשק)? אולי בכדי שאוכל לבחון את שמירת המצוות שלי? אולי בשביל שאלמד להיות חרוצה, שאזוז, שאלמד לשים לב לכל כתם ממרחק של מטרים ולא אנהל דירה שנראית כמו דירת רווקים?

אני מניחה שאחת הסיבות שמונעות ממני לקום ולהגיד "פאוס! אני רוצה לרדת" היא החשש שאני מפסידה הזדמנות ללמוד משהו, משהו שאני צריכה ללמוד, משהו שבגללו הגעתי לשם.