מ-ל-ח-מ-ה
נכתב ב19/10/2003 19:26

30 שנה, 30 שנה לאיבוד התמימות של אבא, 30 שנה לרגע בו חבריו מתו לו מול העיניים, 30 שנה של שקט, לא שהוא לא דיבר, אבל כמו שהוא דיבר השנה הוא לא דיבר ב30 השנים הקודמות, 30 שנה של רגעים שחוזרים ועולים, 30 שנה של חגיגות יום הולדת כפולות (הוא נפצע ביומולדת ה20 שלו), 30 שנה שבהם גדלנו עם אבא שלפעמים נכנס לקריזות וזה מה יש כי אחרי מה שהוא עבר מה נגיד, 30 שנה.

כמו שיוצאי שואה העבירו תסביכים לילדיהם, וקם דור שני ושלישי לשואה, כך גם לוחמים הקימו אחריהם דור שני, לא כל אחד, לא כל מלחמה, אבל אני יודעת כיום שאנחנו דור שני למלחמת יום כיפור, אני יודעת שהיה לי אבא שונה ללא המלחמה, שהחיים בבית היו שונים, ושחלק מהרגעים הכי קשים בילדותי ובבגרותי (עד היום) פשוט לא היו אילו אבא לא היה שם, ברמת הגולן, בקרבות הקשים.

היינו היום בלטרון, אבא סיפר קצת, לא דברים חדשים (אם כי חלק מהסיפורים שמעתי רק השנה לראשונה), עושה לו טוב לדבר, משחרר, מרגיע, עשה לו טוב להיפגש עם האנשים אחרי 30 שנה, להוציא החוצה, לשמוע איך זה היה נראה ואיך זה מרגיש עד היום גם לאחרים, לדעת שיש עוד כמה שיודעים כמה הבורג שהיית היה חשוב במלחמה, כי בעיתונים נתפסים לסמלים (כמו קהלני, כמו יאנוש, כמו אורי אור) ושוכחים את כל האנשים הקטנים שהיו שם איתם, ועשו לא פחות, לעיתים גם יותר.

כשאבא בקריז כל מילה שאומרים מביאה לו את הסעיף, כשאבא בקריז צריך ללכת על קצות האצבעות, כשאבא בקריז אני מצליחה לעצבן אותו יותר מכולם, כשאבא בקריז הוא אומר דברים שפוגעים בי מאוד (רגישות יתר שלי? קרבת יתר ביננו שמאפשרת לכל אחד מאיתנו לפגוע בול בשני?), אבא בקריז לפחות פעם בשנה, בימים שבין כיפור לסוכות, ומלבד זאת הקריז תוקף גם סתם ככה בימים של חול, ואי אפשר לכעוס עליו, אבא היה במלחמה, והכל נובע משם,

ואנחנו?

שנלך להאשים את האחראים.