תסביך קיבוצי קדום
נכתב ב6/11/2003 16:46

נולדתי בקיבוץ.

לא הייתי שם הרבה זמן, תשעה חודשים בתוך הרחם, ותשעה מחוצה.

את ילדותי העברתי בידיעה שהוריי בחרו לעזוב את הקיבוץ לפני שאחי נולד, שאני ה"שונה" שנולדה בקיבוץ (שלושת אחיי נולדו בעיר בה הוריי גרים עד היום), ותמיד תמיד ליוותה אותי תהיית ה-מה-היה-קורה-אילו-?.

כשב"פשוש" ילדה מהקיבוץ בו נולדתי חיפשה חברים להתכתבות מיהרתי לכתוב לה, כשההורים שלי נסעו למקום תמיד הצטרפתי עם ערגה בעיניים, היו לי חלומות-בהקיץ קבועים על חיי קיבוץ ובלעתי כל ספר שעסק בנושא, ותמיד-תמיד כעסתי על אמא, כי כבר כילדה היה לי ברור שהיא האחראית לניתוק אבא מחלומו על חיים שיתופיים, וניתוקי-שלי מחברה בה הייתי בטוחה שהייתי יכולה להיות מקובלת (חלומות בהקיץ של ילדה דחויה).

כשבגרתי קצת החלטתי להתגייס לצבא וללכת לנח"ל ולגור את חיי בקיבוץ, זה עדיין היה האידיאל התנועתי, אבל עם השנים האולפנה שכנעה אותי לא להתגייס, ומסלול הנח"ל התרוקן מתוכנו, בערך שנה אחרי שהפכתי 18 נסגרו הגרעינים לקיבוצים.

אז הלכתי לי לשירות לאומי, ואיפשהו על הדרך היתה לי אופציה לשרת בקיבוץ בו נולדתי, כמו ילדה מפגרת פספסתי אותה, רק כי הציעו לי תפקיד שונה ממה שהיה לי בראש (ושבדיעבד בכלל לא התאים לי), בחרתי לוותר על חלום ילדות, ועל הליכה עם שלוש חברות מהשבט (=שכבה) בעד תפקיד שחשבתי שרק אותו יתאים לי לעשות (ילדה קטנה וטיפשה הייתי אז, לא שזה השתנה בהרבה).

עם הבעל שלי התידדתי הרבה הרבה לפני שהחלנו לצאת, ידידות אינטרנטית שנמשכה לטלפונים וגם להגעה שלו ליום הסטודנט באוניברסיטה שלי (לא רק בשבילי, היינו קבוצה גדולה של מצ'וטטי אי.אר.סי באונ' והיינו מחוברים די טוב האחד לשני), חלק ממה שמשך אותי אליו, מעבר לחוש ההומור ולחיבור המיידי, היה עובדת היותו קיבוצניק.

שנתיים אח"כ מצאנו את עצמנו בקשר רומנטי שהלך והתחזק, ועוד כמעט שלוש שנים עם החלטה להינשא ושאלת מגורים.

בחרנו בקיבוץ.

הסיבות הרישמיות היו שלי אין עבודה, או לימודים, או דירה, או כל דבר שקושר אותי לאזור מסויים בארץ, בעוד שלו יש עבודה ולימודים ודירה פה, בקיבוץ.

אבל בתוך תוכי שמחתי מאוד מאוד לצ'אנס לחוות סופסוף את חיי הקיבוץ, שתמיד סקרנו אותי.

ועכשיו

כשברור לי שחיי הקיבוץ הזה אינם בשבילי

ועוד לא פסלתי את הרעיון הקיבוצי מכל וכל (למרות שאני קרובה לכך)

קשה לי להעמיד אולטימטום בפני הבעל

גם כי אני לא טיפוס של אולטימטומים

אבל בעיקר כי אני לא רוצה ילדים שיגדלו על פנטזיית "מה היה קורה אם אמא לא היתה מכריחה את אבא לעזוב את הקיבוץ", אני לא רוצה להרגיש שניתקתי בנאדם מהמקום בו הוא רואה בית, לא רוצה שיהיה אי פעם רגע בו הוא יטיח (או יחשוב, הוא לא הטיפוס המטיח) "בלעדייך עוד הייתי בקיבוץ, המקום בו אני באמת רוצה להיות".

(פוסט זה אינו מכיל פואנטה מסוג כלשהו, אבל כן איזשהו קמצוץ של הסבר למסובכות של חיי כרגע).