שפל המדרגה
נכתב ב16/11/2003 18:40

לא יודעת להגיד אם זו היתה נקודת השפל של חיי, היו עוד, אבל זו אחת מנקודות השפל, ללא ספק.

אני באוניברסיטה, שנה אלף, לא תחילת השנה אבל גם לא סופה, איפשהו לקראת האמצע, אם אני זוכרת נכון.

ואני מרגישה רע, זוועת עולם, לא מסוגלת כמעט לזוז, בוודאי לא ללכת לקורס.

אחרי כמה דקות של היסטריה אני מצליחה לחשוב מספיק ברור כדי להבין שאני צריכה להגיע לבנק, אבא מכיר שם את המנהל והסגן ואמר לי ללכת אליהם אם יש לי בעיה במשהו, אז אני גוררת את עצמי עד לבנק, בקושי רב, ונכנסת למנהל (הסגן לא היה).

אחרי מילות השלום ההכרחיות הוא מבין את מצבי, דבר ראשון הוא מתקשר לאמא שלי ומורה לה לבוא לקחת אותי מפה ברכב שלה, ודבר שני הוא שם אותי במטבחון לחכות לה בנוחות יחסית.

שכבתי מקופלת במטבחון ואח"כ הקאתי להם לתוך הפח את הנשמה, ואפילו לא ביקשתי סליחה או הודעתי, כבר אמרתי שהרגשתי רע?

אחרי חצי שעה (זמן נסיעה ממוצע מהעבודה של אמא לאוניברסיטה) אני מדדה לי בקושי בקושי לעבר השער, שאמא תוכל למצוא אותי בנקודה בה קבענו, אני נעמדת על המדרכה, ליד הכביש, ותוך שניה מתקפלת מכאבים, בסוף אני מוותרת על הבושה, שמה את התיק על המדרכה, את הראש על התיק, ונשכבת, ככה על המדרכה.

אנשים זרים שואלים אם אני צריכה משהו, אחת מהן קונה לי בקבוק מיץ, השניה עוזרת לי להיכנס לשירותים של הסטקייה שממול כדי שאוכל לשלשל שם, אין מי שעובר לידי ולא שואל אם אפשר לעזור.

חצי שעה חולפת, האנשים כבר יותר מציקים ומפריעים מעוזרים.

עוד רבע שעה, אמא סוף סוף מגיעה, כשאני פותחת עליה איזה חצי פה כי בכ"ז שכבתי עכשיו במדרכה סמוך לכביש די ראשי וכל העוברים והשבים ריחמו עליי - תחושה נוראית בעליל גם בלי ההרגשה הרעה הפיזית - היא מסבירה שאני יודעת איך זה אצלה בעבודה, היא ישר ישר רצה לאוטו אבל עצרו לשאול אותה כל מיני דברים ועיכבו אותה.

אני חושבת שעד היום לא סלחתי לה על 45 הדקות האלה, לא יודעת אם אי פעם אוכל.

(ורק לציין:

אחרי כארבע שנים היא לקחה חופש ביום שלא רצו לאשר לה, בתמורה הם פיטרו אותה, אז היא דווקא התגאתה מאוד ביכולת שלה לשים גבולות בעבודה).