שרה יודעת לשחק אותה
נכתב ב2/12/2003 17:52

בכיתה י"ב אני ויעל עבדנו על מיכל.

יעל היתה חדשה בפנימיה, והתחברתי איתה מהר מאוד, זו היתה שנת המופרעות שלי, בקושי נכחתי בשיעורים, בקושי למדתי למבחנים, בקושי ישנתי בלילות, רוב הזמן אני ויעל זממנו משהו.

מיכל היתה חברה של יעל מהתנועה, היא היתה כבת 20, אחרי שירות לאומי או במהלכו (אני כבר לא זוכרת), אני הכרתי אותה רק מסיפורים של יעל, והיא הכירה אותי באותה הצורה גם.

יום אחד יעל הגתה רעיון, העמידה אותי מול הטלפון הציבורי, הקריאה לי את המספר של מיכל, ואמרה לי לשאול את מיכל אם היא (כלומר יעל) נמצאת אצלה, השעה היתה שמונה בלילה או משהו שכזה.

מיכל כמובן ענתה בשלילה, ואני שיחקתי אותה דואגת עד אימה ליעל שנעלמה מהפנימיה כאילו בלעה אותה האדמה, מיכל ניסתה לשדר רוגע, והציעה מקומות למציאתה של יעל, בסופו של דבר סיכמנו על עוד טלפון אחרי "סריקה יסודית".

חצי שעה אח"כ, שבתי אליה עם אותן המילים "יעל איננה", ככה זה נמשך עד איזה שתיים בלילה, אז יעל התקשרה ואמרה שהיא חזרה.

אח"כ ישבנו במועדון וכתבנו לה מכתב, יעל כתבה לה כביכול על המקום אליו היא נסעה ורק בסוף המכתב היא גילתה למיכל שעבדנו עליה ויעל היתה מטר ממני בכל שיחות הטלפון.

כן, כן, פעם לא דפקתי הרבה חשבון לאנשים, אבל לא זו מטרת הסיפור.

(ואגב, איך שגלגל מסתובב, הדוד שלה היה המנהל בבית הספר שהייתי בו בשירות הלאומי, שנה לאחר מכן)

במהלך השיחות עם מיכל לא יכולתי לראות את יעל מול העיניים, סובבתי אליה את הגב, שידרתי לעצמי ל5 שניות פאניקה, ואז, כמעט מתוך אמונה גמורה בכך שיעל נעדרת, התקשרתי.

(בסיינפלד אילן פעם רוצה לעבוד על מכונת אמת וג'ורג' אומר לה שאפשר אם מאמינים שהשקר הוא אמת, זה בדיוק אותו הדבר, החוכמה הגדולה ביותר בלשקר היא לשכנע ראשית את עצמך שהשקר הוא אמת, הבעיה העיקרית עם השיטה היא במבט לאחור כשאתה כבר לא בטוח מה מהשניים היה אמת ומה שקר).

בגן זה אותו הדבר בדיוק, אני אמורה להעיר לילדים שלא יושבים על הכיסא ישר (סתם דוגמא, יש עוד מאה ואחד אלף דברים שאני אמורה להעיר עליהם), להעיר פירושו לא פעם להעמיד פנים זועפות (בעיקר אם זה ילד שלפני דקה גרמת לו לשבת ישר והוא שוב עקום), אני לוקחת את זה על-אמת, וכועסת על הישיבה, כתוצאה מכך אני מסתובבת לפחות חצי מהשעות בגן במצב רוח זועף וכועס, כשבעצם, אם תעצרו אותי רגע ותשאלו, אגלה שאין לי מושג למה צריך להציק כ"כ לילד על הישיבה.

הכי נורא זה כשהם בוכים מהערה שאמרת, לפעמים זה פוגע עמוק בלב ואני לא יודעת איך לסגת עכשיו בצורה שתוציא אותי עדיין בשליטה אבל תפסיק את הדמעות, ולפעמים זה יותר גרוע, רק מקשיח לי את הלב הרבה יותר ומוציא ממני משפטים מעליבים כמו "תבכי יותר חזק, אמא בעבודה לא שומעת אותך ככה", כשמטפלות אחרות אומרות משפטים מבזים אני מתכווצת במקום הילד, והנה אני עושה את אותו הדבר, ומכל הלב.

נראה לי שאם הייתי גרמניה בשואה הייתי מזדעזעת אבל באיזשהו שלב נכנסת ל"משחק", ככה אני מרגישה לפעמים בגן, טרוריסטית ריגשית שנהנת לצעוק על הילדים, כאילו אין להם רגשות, כאילו לא מגיע להם יחס של כבוד.

(היו לי כמה מילות סיכום, אבל הן נגוזו, נראה לי שעדיף להשאיר את הדברים ככה, תלויים באמצע, בדיוק כמו שהם מתנדנדים לי בלב).