חרא אופי
נכתב ב8/12/2003 14:28

מאז יום רביעי לא התקלחתי.

לא היה זמן, אני או בגן, או מתארגנת לנסיעה, או אצל חמי, או ישנה.

ערימות הכביסה כ"כ גדולות שכבר כמעט ולא נותר מה ללבוש בארונות.

הבית מלוכלך, הכלים נערמים, ואני חוטפת אוכל יותר מאוכלת.

שכנים שלנו מוכרים דברים עקב ירידה לחו"ל ועוד לא קפצנו לראות למרות שחלק נכבד מהדברים מעניינים אותנו, והשבוע יש שבוע ספות באיקאה, ואנחנו שנורא צריכים כמובן לא נוכל להגיע.

היום אזרתי אומץ והתקשרתי לאחראית חינוך לקבל ביום חמישי חופש (באותו יום גם הבעל לא עובד בגלל שמירה בלילה שלפניו), היא לא היתה והשארתי הודעה, במקביל הודעתי גם לגרגמל.

זו בתורה שטפה אותי מכף הרגל עד הראש, מבחינתה זה שאנחנו סועדים את מיטת חמי כ"כ הרבה שעות זו "בחירה של המשפחה ותו לא", זה שאני לא מספיקה כלום בבית זה "נו, גם אני לא מספיקה כלום, את יכולה פשוט לא לסוע יום אחד לחמך ולהספיק" לעומת זאת זה שבגן יש "רק" שבועיים לנושא חנוכה "אנחנו לא מספיקים שומדבר ואפילו דחיתי את חגיגת היומולדת של אחת הילדות".

כלומר, זה שאני משקיעה את הנשמה בעבודה שידוע שאינני מעוניינת לעבוד בה, שהורגת אותי פיזית ונפשית זה דבר אחד, אבל לתמוך בי בשעת מצוקה משפחתית (בקיבוץ, שאמור להיות ה-מקום לתמיכה שכזו) זה משהו אחר לגמרי.

מסתבר שעל פי גרגמל אמור להיות לי יותר חשוב שעוד ילד ידע עוד שיר חנוכה ופחות חשוב לעמוד שם לצידו של חמי.

נשמה טובה, הא?