חוב לשיר-דמע
נכתב ב21/11/2005 21:43

הזוגיות שלי בוססה מלכתחילה על כנות מלאה.

כשחשבתי בהתחלה שזה לא יכול להוביל למשהו רציני - אמרתי.

כשלא רציתי להכיר אותו להוריי - אמרתי.

כשהיו לי אקס מיתולוג ועוד אקס שממש השפיע עליי - אמרתי, וכשהשפעתם נגוזה גם אמרתי.

כשכעסתי על כל דבר שהוא - אמרתי (או לפחות רמזתי, זה שגברים לא קולטים רמזי כעס זו כבר בעיה שונה לגמרי).

כשהיה לי קראש על בחור אחר - אמרתי.

כשחשבתי שאנחנו בדרך לפרידה - אמרתי.

וגם כשטוב לי אני אומרת, ומודה.

לא משנה מה - אמרתי.

מצד שני, גם הוא אמר הכל, האמת שגזר לא דברן גדול וקשה לשמוע ממנו על הדברים שמפריעים לו, אבל את הדברים החשובים הוא אמר.

כשהוא חשב שעוד קשה לו עם הרעיון של חתונה - הוא אמר (למרות שכמעט נפרדנו על הרקע הזה),

כשהוא חשב שאין מה לדבר על ילדים בשלב הזה - הוא אמר,

וכן הלאה.

נכון שלא קל לאמר (ולא קל לשמוע) כשיש לבן או בת הזוג קראש על מישהו/י אחר/ת, אבל כמו ששיר-דמע אומרת, גם אני חושבת שהחשיבות היא לא מה הרגשות (הבלתי נשלטים) שלנו בוחרים אלא מה השכל שלנו עושה עם הרגשות האלה, וכל עוד אנחנו נשארים נאמנים ובוחרים להישאר עם זה שלצידנו, אז אולי זה לא יהיה לו תענוג לשמוע על הקראש אבל זו מחמאה די גדולה לדעת שאת נשארת, למרות הרגשות הסוחפים.

אני לא מאמינה בלהסתיר בלוגים מבן זוג (לא מדברת על מישהו שרק התחלתם לצאת, אבל כן על קשר שאת רואה לו עתיד ובמיוחד אם זה לקראת או אחרי חתונה), אתם אמורים להיות מסוגלים לדבר על הכל, ולפעמים דווקא בבלוג את מסוגלת לנסח יותר מה הפריע ועל מה הריב, ואז יש פה פוסט שמומלץ שהוא יקרא, פוסט שיכול לקצץ את הריב.