נכתב ב22/11/2005 23:38

בבוקר היינו אצל רופא העור, לביקורת שגרתית (וגם לקבל שמפו נגד קשקשים בשבילי), אני מתה על הרופא הזה, הוא תמיד מתבדח ומעביר את הבדיקה (הכוללת התפשטות מלאה, לא מצב כ"כ נעים) במהירות ובכיף.

אחרי הרופא אכלתי פרוזן יוגורט לארוחת בוקר, שנים...

אח"כ קצת מחשב ועבודה בבית, ארגון תיק, החלפת בגדים ארוחת צהריים ויאללה לאונ', פעם ראשונה שנהגתי רחוק אחרי הניתוח (להזכירכם - רגל ויד מלאות תפרים זה לא תענוג) והגעתי די אאוט לאונ' שם גיליתי ששכחתי את הארנק בבית - לא רישיון נהיגה, לא כסף, לא כספומט.

כבר חשבתי לסוע להוריי אחרי הלימודים (20 דקות נסיעה מול מינימום שעה) אבל רגע לפני השיעור האחרון פגשתי את ל' שמסתבר שלומדת כיתה לידי, היא נתנה לי חצי מהסנדויץ' שלה וגם כסף כך שאחרי השיעור קניתי קפה ואומלט ונסעתי הביתה מאוששת.

הרכיבו לנו את החלק התחתון של המטבח, בלי דלתות וציפויים למגירות, ובלי שצבעו או טיפלו בקיר שמאחוריו (שחציו מלא עובש מהמטבח הקודם שהיה שם) ובלי שאפילו טאטאנו את הריצפה, פשוט הודיעו ששמו ושנלך לראות, חוצמזה שבעיית הניקוז לא באמת נפתרה ומחר ננסה להביא לבית את אחראי השיפוצים והבתים בקיבוץ ונקווה שמשהו ייעשה.

וזהו, בערך, השמטתי כמה שיחות עם כל מיני בני משפחה, אבל זה לא משהו מאוד מעניין, כמדומני.

הודעה: החל מיום ראשון היומן-בלוג הזה מסתיים, כלומר אני מפסיקה לספר לכם כל יום מה עשיתי, מיציתי את הקטע, וזה סוחט ממני את האנרגיה והזמן לכתוב על הדברים החשובים, כמו כן מעולם לא הייתי בחורה של יומן, אז תתרגלו מעכשיו לרעיון, ולא, זה לא פתוח לדיון.