זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ
נכתב ב5/12/2005 13:40

שיר דמע כתבה על הפסוק האהוב עליה בתנ"ך, ועוררה אותי לכתוב על שלי - ירמיהו ב',ב,: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה."

תמיד אהבתי את ירמיהו, את השפה, את האדם הבודד שמנסה בכוח לעורר את עמו, אני אפילו לא יכולה להיזכר מה עורר בי את האהבה אליו לראשונה, אבל מאז ומעולם אהבתי את הספר, ואת השיר שעשו מהפסוק הזה גם אהבתי.

אבל רק כשהתחתנתי הבנתי עד כמה הפסוק הזה מדבר אליי: "לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה", זה בדיוק מה שהרגשתי כשהחתונה עם גזר גרמה לי לגור בדרום (כשכל חיי חלמתי על הצפון), באזור מדברי (כשכל חיי חלמתי על שפת נחל או ים), בצורה כל כך שונה מחיי כפי שאהבתי אותם.

ועדיין, זה לא הפסוק שכתבנו על ההזמנה, חיפשנו משהו שידבר על שנינו ולא רק על אחד, וזה מה ששמנו בהזמנה לחתונה: "עַד שֶׁמָּצָאתִי, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; אֲחַזְתִּיו, וְלֹא אַרְפֶּנּוּ" (שיר השירים, ג',ד'), פסוק שהוא לחלוטין תמצית הקשר שלנו.