פעם שלישית
נכתב ב9/2/2004 14:40

בפעם הראשונה זה היה צפוי, גם הייתי חולה המון, ליתר דיוק שלושה וחצי שבועות שכבתי בבית, התמוטטתי אחרי סיום פרוייקט בו הכל הוטל עליי ולא הצלחתי לקום מהמיטה, עד היום אני לא יודעת מה זה היה,

בכל מקרה הסיבה הרישמית לפיטורין היתה שלא הודעתי,

אז חשבתי - איך יכולתי לדעת מראש שגם מחר לא אצליח לקום מהמיטה?

היום אני יודעת שכבר אחרי יומיים הייתי צריכה להיות אצל פסיכיאטר או משהו, ושבכל מקרה, להרים טלפון שעה לפני סיום העבודה ולהודיע שמחר אני לא באה עדיף על חוסר הודעה.

אבל כמובן שבדיוק אז גם פיתחתי פוביה לטלפונים, מה שלא הקל על כל הסיפור.

המצב בשוק רק התחיל להיות רע, והמצב בחברה הורע מאוד, כך שיצאתי בלב קל מהפגישה, אפילו בצחקוק.

הפעם השניה גם היתה צפויה, הפרוייקט לא התרומם, חברת הspurcing שדרכה עבדתי קיבלה עליי הון של כסף, והלו"ז לא היה מוצלח, מהיום הראשון בעבודה היה ברור שזה לא ייגמר בטוב, למרות שהמצב בשוק היה בקנטים הפיטורים האלה השאירו אותי אדישה.

הפעם...

הפעם אני שמחה, כי מזמן מזמן ניסיתי להתפטר ולא נתנו לי, אז עכשיו סופסוף מפטרים אותי, והתגובה הראשונה בשניה שעזבתי את הגן היתה חיוך רחב, אבל התגובה השניה, במהלך השיחה בה סיפרתי לגזר מה בדיוק קרה היתה בכי, בכי סוער שכזה, אולי כי כל דבר קטן גורם לי לבכות לאחרונה, אולי כי למרות הכל זה לא סופי ולא סגור ומי יודע לאן יפילו אותי עכשיו, ואולי פשוט כי זו הפעם הראשונה בכל שלושת הפעמים בהם נהנו ממש לבזות ולהשפיל אותי תוך כדי השיחה, הפעם היחידה שבה לא עליתי כסף למפטר, להיפך, והפעם היחידה בה טרחו לעשות מזה סיפור שלם של כמה אני לא בסדר, לכו לעזאזל, הרי לא אמרתם במהלך הפגישה שומדבר הוגן חדש, היו כמה וכמה דברים שאני טוענת מההתחלה, והיו פה ושם משפטים לא הוגנים, מלבד זה לא אמרתם כלום, אז למה אני מוצאת את עצמי בוכה?