כל היום אני מנסחת בראש פוסט לנושא החם
נכתב ב20/6/2006 23:37

ועדיין לא מצאתי מילים.

איך אפשר להגדיר את התחושה כששומעים שחר אדום? איך אפשר להסביר את כל הפעמים שאדישים לקולות ואת הפעמים היחידות שפתאום, סתם ככה, נלחצים? איך אפשר להסביר אנשים עומדים עם כל הקניות שהם כרגע עשו, שקיות על גבי שקיות, וחוששים לצאת מהחנות כי שמעו "שחר אדום"? אז הם עומדים באזור של הירקות, מחוץ למבנה החנות, עם גג מפלסטיק מעל הראש, כי הם אפילו לא מסתכלים למעלה, הם רק יודעים שעדיף להישאר תחת גג.

רוב הזמן אני חיה ליד הקאסמים, אולי אם הייתי גרה בקיבוץ אחר, שספג יותר, זה היה שונה, אבל רוב הזמן הם באמת לא משנים הרבה, רק עושים רעש (התותחים שלנו עושים הרבה הרבה יותר רעש, אבל השבוע הם דווקא היו מאוד שקטים), שדרות היא העיר הקרובה - רוב הקניות שלי נעשות בה, גם הפר"ח, אני נמצאת בה לפחות פעמיים בשבוע, לפעמים הרבה יותר והיא עיר שגדלה ומתפתחת וכיף לגלות בה את החנויות החדשות כל פעם, באמת עיר נחמדה, וזולה.

ולא, אני לא חיה בחרדה כשאני בשדרות, אני לרוב אפילו לא חושבת על הקאסמים, אם תהיה אזעקה אני לא אכנס לתוך בניין או אפסיק לנהוג.

אבל לפעמים, כשאני בעבודה, מוקפת ילדים קטנים (תלוי איפה אני, בפעם האחרונה זה היה ילדים בסביבות גיל שנה) ושומעת אזעקה, אני מפחדת שיקרה משהו, לא לי - לאחד הילדים, איך אני אוכל לחיות עם עצמי אם לילד תחת אחריותי יקרה משהו מקאסם?

ולא אני זו שצריכה לפחוד, הממשלה צריכה לפחוד - הם יודעים שהילדים האלה תחת חסותם, הם יודעים שכבר כמה פעמים הוקצו תקציבים למיגון גגות בתי הילדים, הגנים ובתי הספר, הם יודעים שכל התקציבים האלה קוצצו עד כלות ושעד היום לא מוגן אפילו מקום אחד (!) מלבד מושב נתיב העשרה, אבל הממשלה לא תראה במו עיניה ילד נפגע מקאסם, הממשלה לא תצטרך לעמוד מול ההורים שלו, הממשלה לא תלך לישון עם המראות האלה.

אני מקווה שגם אני לא, שזה לא יקרה, שבאמת לא יפול פה קאסם באזור המגורים (עד היום זה לא קרה), אבל כשאני בבית ילדים ויש "שחר אדום" המחשבה לא מרפה לי מהראש.