מונולוג דמיוני של סבא וסבתא
נכתב ב19/4/2004 14:29

צד אחד מהמשפחה הספיק להגיע ארצה לפני השואה, סבתא בתור ילדה ממש קטנה, סבא כנער נישא על גבי רוחות השינוי (סבא ייקי היה לי).

הצד השני עבר את האימה עצמה, עבר ושתק.

סבתא, שהיתה באושוויץ, שאיבדה 6 אחיות, הורים ואח (נותר לה אח אחד), שעברה את צעדת המוות, כמעט ולא דיברה על השואה, על סיפור אחד היא כן חזרה שוב ושוב, על היום בו היא שלחה את ידיה מבעד לגדר החשמלית בשביל חתיכת תפוח אדמה, בנס היא לא מתה שם, בנס היא יצאה מהמחנה, עברה את הצעדה.

מצבה היה כ"כ גרוע שהיא נשלחה ע"י המשחררים לשבדיה, להתאוששות, היו לה תמונות משם, נערה צעירה, בריאה, היא לא שמרה תמונות של תחילת השיקום, אולי לא צולמה, אינני יודעת.

סבא היה בהונגריה, עבד קשה, עבודת פרך, הוא מספר על אשתו של אחד הגרמנים שהיתה זורקת לעיתים מאחוריה נתחי חזיר, שיאכלו היהודים, זוכר אותה בחיבה מוזרה, סבא שאני לא יכולה לדמיין אוכל חזיר.

מוזר ששניהם סיפרו בעיקר סיפורים על אוכל, מהקצת שהם סיפרו.

סבא איבד אח, ואם, וכמה וכמה אחים חורגים, ואב חורג, נותרה לו אחות חורגת אחת.

את סבתא הנאצים השיגו בסוף, היא מתה תוך שבוע, ממצב בו הכל תקין, להדרדרות קיצונית וגסיסה מהירה בבית החולים, חודש וחצי לפני כן היא עברה בדיקות, כולל אולטראסאונד, בשבעה מצאנו את התוצאות, הכל בסדר, תוך חודש וחצי הכבד שלה היה במצב אליו מגיעים שתיינים כבדים, הרופאים אמרו שהיא לא הראשונה שהכבד שלה נהרס שם, במחנות, נהרס בצעירותה וחיכה עד לזקנה לבגוד בה, וכמה טוב שלא בגד קודם.

הם זכו להקים בית, שלושה ילדים, הרבה נכדים, גם נינים הם ראו (סבא מוסיף ורואה).

תמיד תהיתי אם החתונה שלהם נבעה מאהבה, או מהאחזות במי שעוד נותר, אחרי המלחמה סבא גר עם שלושה דודים, ונסע יום אחד לקצה השני של צ'כוסלובקיה, לבקר את בן הדוד ששרד, את הדודים הרוסים לקחו, מזל שהוא לא היה שם,

וסבתא? סבתא חזרה מבית ההבראה אל אחיה, אותו בן דוד שסבא ביקר, ואחרי זמן מה הם נישאו.

סבתא היה מספרת שבילדותם הם התכתבו, שרק עם עוד בן דוד אחד היא התכתבה, אבל לכו דעו...

(אנחנו כולנו נורמלים, למרות נישואי הקרובים הללו).

מצ'כיה הם עלו ארצה, סבא דווקא רצה להגיע לארצות הברית, אמר שיילחם פה קצת ויצטרף לסבתא ואחיה, היא סירבה, האח בנה את ביתו בניכר, והם פה, בית מכובד הם בנו.

אבל כמה כוחות נפש היו צריכים כדי לעמוד במשימה, כדי להמשיך, לעולם לא נדע.