מטריד
נכתב ב16/10/2006 11:45

בבחירות הראשונות בהן הצבעתי שמתי "מפד"ל" ו"ביבי".

בשניות קיבלתי בחילה מביבי ושמתי "מפד"ל" ו"ברק" (שגם הביא אותי לידי בחילה, בסופו של יום).

בבאות לא בחרתי, אלו היו הבחירות בין ברק לשרון ולא הייתי מעוניינת לא בזה ולא בזה.

הבחירות שאח"כ היו רק מפלגתיות ושוב לא בחרתי, כבר לא הייתי ילדה דתיה ימנית שחולמת לגור בהתנחלות ולא הרגשתי שהמפד"ל מדבר אליי, גם לא המפלגות האחרות, היתה איזו מפלגה צעירה שדווקא הייתי בעדה אבל לא היה להם הרבה סיכוי לעבור את אחוז החסימה והסכם העודפים שלהם היה עם לפיד האבא, ולא רציתי שהקול שלי בסוף יגיע אליו.

בבחירות האחרונות הצבעתי לגמלאים, התלבטתי בינם לבין העבודה, ההתנתקות היא שגרמה לי לא להצביע לעבודה, או ליתר דיוק הידיעה שעבודה חזקה פירושה עוד תמיכה בהתכנסות.

אבל עכשיו, ככל שאני מתקדמת עם העבודה שאני כותבת (אני מנתחת את יחס מגזר המתנחלים לחוק תוך הסתכלות מנקודת מבטם של ג'וני, קלייר והנרי[1]) אני יותר ויותר בשוק מהמסקנות שאני מגיעה אליהם.

נראה לי שעדיף לחזור להיות בת יענה פוליטית, ולהתלבט בכל בחירות מחדש, להיות קול צף ולהחליט ברגע האחרון, עדיף מאשר להסתכל לאמת העירומה בעיניים ולקלוט שמגזר שלם, שרק במקרה אני לא נמנית איתו, טועה ומטעה, הורס יותר משבונה.

במחשבה שניה אני מנטרלת את הפוסט הזה מתגובות כי לא בא לי להתחיל פה מלחמת עולם פוליטית, ואני גם לא חושבת שיש סיכוי שאעלה את שאר העבודה לבלוג.

[1] מי שלא הבין מיהם ג'וני, הנרי וקלייר מוזמן לרדת לפוסטים הקודמים:

http://israblog.co.il/tblogread.asp?blog=11543&blogcode=5082465

http://israblog.co.il/tblogread.asp?blog=11543&blogcode=5081636