life is what's go on when you're busy making other plans
נכתב ב15/4/2007 12:03

אז ביום שלישי האחרון הייתי אמורה להיות בבית, לעשות עבודה לאונ', והוקפצתי לתינוקיה עם הבטחה שישחררו אותי מעבודה ביום חמישי כדי שאעשה את העבודה לאונ'.

ביום רביעי עבדתי כמתוכנן (לא במקום המתוכנן אבל זה לא קריטי) וברבע לארבע, רבע שעה לסוף העבודה, אמא התקשרה - סבא נפטר!

הלוויה היתה עוד באותו היום, הגיעו יותר ממאה איש, אולי אפילו יותר ממאתיים, ואני מאז אצל הוריי, השביתה של האונ' נפלה לי טוב כדי לסייע פה, אבל העבודה לאונ' כמובן עוד לא נעשתה (קיבלתי שבוע דחיה מהמרצה, באמת נחמד מצידו).

אבל הפוסט הזה אמור להיות לא עליי אלא על סבא שלי, שבשבע השנים האחרונות היה רק חצי בנאדם, מאז שסבתי נפטרה, אוד מוצל שהיה נשוי לאוד מוצל, ושניהם בכוחות נפש שלא ישוערו הקימו בית ושבט בארץ ישראל, מתוך בחירה לבוא לפה ולהילחם למען הקמת המדינה (היתה להם אופציה להגיע לארה"ב ופה היתה מלחמה כשהם באו, את שניהם גייסו מייד למרות שאת סבתי שחררו אחרי יום כי היא היתה בהריון), ואני לא סתם אומרת שהם הקימו שבט - שלושה ילדים, 12 נכדים (אני מספר שלוש), ועשרים נינים, האחרונה נולדה לפני פחות מחודש, ועוד היד נטויה.

ואיכשהו למרות כל מה שהם ראו, והם ראו, בעיקר סבתי שהיתה בברגן בלזן ובאושוויץ, הם נשארו מאמינים, לא יודעת איך הם עשו את זה, אין לי ספק שלו אני הייתי בשואה, אם הייתי שורדת, אמונתי לא היתה שורדת, אבל הם שרדו ואמונתם שרדה, למרות כל הזוועות שראו ולמרות המשפחה שאבדו מסביבם. אמונה מלאת שאלות אבל לא מלאת ספקות.

בעלה של בת דודתי כתב הספד שלא היה מיועד להקראה, משהו לימי השבעה, למשפחה, והוא כתב שם שהוא מקווה שבשמיים עשו לסבי ולסבתי חופה חדשה, והם שם ביחד ובאושר, במילים אחרות אבל בכוונה זהה גם אני התבטאתי כשהתחלנו לעזוב את חלקת הקבר הטריה ופנינו אל שער בית הקברות, אני מקווה שהוא עם סבתא למעלה, נחים סוף סוף בשלום, כולנו יודעים שאיש מהם לא יכל להיות מאושר בלעדי השני.

כשבגרתי קצת תהיתי אם הם התחתנו מאהבה או כמו הרבה אדים מוצלים דבקו האחד בשני באופן כמעט אקראי, מתישהו אחרי פטירתה של סבתא דובבתי קצת את סבא ונודע לי שסבתי היתה אחת מארבע נשים שרצו להינשא לו לאחר המלחמה, הוא בחר בה, וגם אם היא לא בחרה בו מלכתחילה אין לי ספק שעם השנים אהבתם היתה חזקה ופורחת.

חמישים שנות נישואים הם חגגו לפני תשע שנים, ברוב עם, עם כל הילדים והנכדים וארבעת הנינים שהיו אז, סבתי מתה כשנתיים לאחר מכן, מיתת נשיקה, שמונה ימים לאחר אשפוזה, הלכה לישון בלילה ולא קמה בבוקר, הנאצים תפסו אותה בסוף - הכבד שלה בחודשיים הפך מתקין לגמור לגמרי, כאילו היתה אלכוהולוסטית כל חייה, הרופאים אמרו שהרבה יוצאי מחנות נפטרו ככה, שנים על גבי שנים אחרי, היא זכתה לשבעה נינים, סבי הפסיק לנשום ביום בו היא נפטרה, עוד לפני שהספיקו לספר לו, הוא הורדם והונשם והרופאים נתנו לו 10% סיכוי לשרוד, הוא שרד שבע וקצת שנים, בזכות הרופאים וכוחותיו אבל גם בזכות טיפול מאוד מסור של כל השבט, אחרי שלושה שבועות של הרדמה ועוד כחודשיים של גמילה ממכונת ההנשמה הוא עבר לשיקום, חצי שנה של טיפול ואח"כ שיקום עברו עד שהעזו לספר לו שהיא מתה, עד אז פחדו שמותה יגרום לו להרים ידיים ולמות, אבל הוא נשאר בחיים ואפילו יצא מבית החולים וגר כשש שנים אצל דוד שלי, בנו הבכור. 

רוב הפסח הוא היה מאושפז אבל בסוף הוא חזר לבית האבות בו הוא גר מאז אוגוסט, ובצהריים הוא הלך לישון את שנת הצהריים, וזהו, לא קם יותר, גם הוא זכה למיתת נשיקה. סבא שלי, הענו באדם, איננו עוד. יהי זכרם ברוך.