OMG, סלב!!!!1 או: לאיזו תובנות עמוקות הגעתי כשפגשתי את רודריגו?
נכתב ב31/5/2007 22:50

במסגרת כלשהי שלא כאן המקום לפרטה, יצא לי לפגוש כמה וכמה סלבס בדרגה זו או אחרת (אני לא מספיק מתעניינת או בקיאה לדעת מי יותר סלב ממי), כל אחד מהם היה ב"אחד על אחד" פחות או יותר, לפעם אחת בלבד, והפגישות הללו היו פזורות לאורך לא מעט זמן, במונחים של שנים.

חלק מהפעמים התרגשתי מהשניה הראשונה ועד השניה האחרונה, חלק מהפעמים ההתרגשות עברה לה במהלך הפגישה, היו מעט פעמים ללא התרגשות כלל.

הפואנטה פה היא לא הרצון להתרברב (לא שזה לא כיף), אלא ההבנה שהכתה בי כשישבתי השבוע עם ררררררררודררררררריגו ונעמה,ה-ז-ו-כ-י-ם ה-ג-ד-ו-ל-י-ם, הבנה ממש פשוטה על עצמי, ששמחתי מאוד להבין אותה, במיוחד בתקופה הזו שבה אני מחפשת את עצמי:

סלבס עושים לי את זה (התרגשות, כלומר) רק אם אני מעריכה את פועלם.

שלא יובן לא נכון - אני צופה בטלנובלות ואני קוראת בשקיקה מדורי רכילות, אני לא איזו אלטיסטית במגדל שן.

וצפיתי ברוב הפרקים של "רוקדים עם כוכבים" ואפילו הימרתי כבר בפעם הראשונה שרודריגו ינצח והריקודים שהיו שם בהחלט היו סקסיים והכל.

אבל אתגר קרת, בחור מכוער למדי, ריגש אותי פי אלף מרודריגו, למעשה אני חושבת שבמדד הריגושים - איתו הכי התרגשתי.

אלכס אפשטיין ואורלי קסטל-בלום היו מסוג ההתרגשויות שחלפו מהר, בעיקר בגלל הטבעיות שלהם עצמם (שלא ישתמע שאתגר קרת היה סנוב או משהו - נראה לי שהוא פשוט הרגיש עוד יותר מוזר ממני מכל הסיטואציה), היו עוד אבל נראה לי שנעצר פה.

אז תאמרו מה שתאמרו עליי, לפחות אני לא מעריצה קטנה ושוטה של תרבות הסלבס והתקשורת, אני מתפעמת הרבה יותר כשיש גם תוכן ממשי מאחורי סלבריטאיותו של האדם.