קפקא
נכתב ב9/7/2007 09:31

לקחתי השנה קורס על קפקא בעיקר כי הוא תמיד היה לי חידה סתומה, ואני שמחה לבשר שאני מרגישה עכשיו הרבה יותרבטוחה כלפי הטקסטים שלו, הם עדיין חידתיים אבל פה ושם יש לי מפתחות.

הנה חלק קטן מהעבודה שהגשתי בשבוע שעבר על הסיפור "גורלו המר של הרווק" של קפקא.

מר גורלו של הלא אותנטי

קפקא פונה לדרך סיפורית מדיטטיבית ולא נרטיבית ועובדה זו מתבטאת כבר בשם קובץ סיפוריו הראשון "התבוננות", עליו נמנה הסיפור בו עוסקת עבודה זו.

כסופר הוא מנסה להימנע מהתחייבויות כלפי העובדות ועוסק בעיקר באפשרויות השונות הקיימות, שהרי בכל עובדה בעולם טמונות אינספור אלטרנטיבות וקפקא שאיננו בטוח היכן עובר הקו בין המציאות לבין קליטתו-שלו את המציאות מעדיף שלא להתחייב לעובדות ממשיות.

גישה זו היא גישה אקסיסטנציאליסטית ולדעתי יש בה בכדי להסביר רובד עמוק יותר של הסיפור "גורלו המר של הרווק".

כידוע, אחד המושגים החשובים ביותר בפילוסופית הקיום הינו המושג "אותנטיות", האדם צריך לשאוף לקחת אחריות על חייו ולחיות אותם בצורה הנכונה לו ביותר, בצורה האותנטית ביותר .

פה המקום לחזור לקושי השמיני של הרווק: אמרנו במהלך הקורס שקפקא חושב שלילדים ולחיות יש יתרון – הם מחוץ למנגנון החיים, אינם נושאים בעול השגרה ובעול המשך גלגל החיים.
לכאורה גם הרווק קצת מחוץ למנגנון זה, כי הוא אומנם עובד אבל אין לו אישה וילדים לפרנס.
אך בעצם קפקא מראה בסיפור שגם לרווקים מזדקנים ישנו מנגנון "הורשה": "לסגל לעצמך את ההופעה וההליכות של רווק או שניים הזכורים לך מימי נעורייך", הרווקים מורישים מדור לדור את גינוני הרווק המזדקן!

הורשה זו נוגדת את האותנטיות של הרווק הספציפי ובכך מהווה את הקושי העיקרי והחשוב מכל – הרווק אינו יכול להיות הוא-עצמו, מוטל עליו העול להיות רווק מזדקן על פי כל הכללים הנהוגים, עליו למלא תפקיד חברתי בדקדקנות רבה, בלי יכולת ביטוי עצמי ואותנטי.

לקפקא, שתמיד סלד מחובות חברתיות , זהו הקושי הגדול והמר ביותר מבין קשייו של הרווק, וכך ניתן גם להבין את הפסקה הסוגרת את הסיפור: "ככה זה יהיה" (ככה, כלומר כמו אימוץ הליכות הרווק המקובלות) "אלא שבמציאות תעמוד שם אתה עצמך היום ובימים הבאים, בגופך ובראשך ממש..." – עם הגוף האישי שלך תאלץ לקיים לא את המהות האותנטית שלך אלא את מהותו של הרווק כפי שהועברה אלייך מדורי דורות של רווקים מזדקנים, ואת אותה מהות ריקה מאמת תעביר גם אתה הלאה, תרצה או לא תרצה.

זוהי, לדעתי, הטרגדיה הגדולה ביותר של הרווק בסיפורו של קפקא, ולכן הוא גם בוחר לסיים בפסקה המבהירה זאת .
שמור   בטל