כבר שנים שאני אוהבת אותה מרחוק, וירטואלית, לא יודעת אפילו להגדיר למה אני מרגישה שנפשי נקשרה בנפשה.
לפני חודש או חודשיים הזמנתי אותה לבוא לפה, היא דווקא נענתה בחיוב, באופן לא מפתיע, לא שתפסתי את המילה שלה ככתובה בסלע, ובכ"ז חשבתי שיש סיכוי.
אבל אז אני נעלמתי לה, לא סתם, נעלמתי כי הבית עוד לא מוכן, כי חשוב לי להראות לה אותו כשהוא מושלם, כמו שצריך, כי דעתה חשובה לי כ"כ.
ככה הרגשתי גם כשגיסתי באה הנה לראשונה לפני כשבוע, כ"כ הצטערתי שהיא רואה רק חצי עבודה, אני רוצה שהיא תעריץ את העבודה השלמה, שתראה במציאות את מה שאצלי עוד בדמיון.
אבל היא, אני חושבת שתמיד אפחד לפגוש אותה, אחשוש שבמציאות אעמוד מולה פעורת פה מהתרגשות, כמו ילדה קטנה מול מלכת הכיתה, שאצא משעממת, מצחקקת, מפגרת.
טפשי, הא?