1/2015
אני לא יודעת איך להסביר את זהכשהייתי אצלו במוצאי שבת הקודמים, הייתי גמורה מעייפות, העיניים שלי בקושי נשארו פתוחות. לא התנגדתי לליטופים שלו, ולידו שעלתה בחולצתי, חיכיתי לא מעט שיסיים את מסכת הקישקושים שלו על הא ודא. שיתקרב ממרחק ה13 ס"מ שהוא התמקם על הספה לידי. כשהוא מדבר, ואני עוצמת את עיניי, אני רוצה שיהיה שלי, כשהוא מלטף ומנשק, כמהה שלעולם לא יעזבני אבל לפעמים יש שבריר של אור על הפנים שלו ואני מרגישה קצת שזה לא הוא. הרבה יותר קל לי בעיניים עצומות, באור עמום, לזכור שכן, זה בסדר ואני רוצה אותו לידי. גם באור יום, עם קהל, הוא עדיין הואאבל בחסות הצללים המרקדים עם האור ובשעות של דמדומים, איזה גבול נחצה בקיום הזה שלנו. יחד.
לא קוראים לי דרור ערה וכותבת ב 03:23 , 3/1/2015
0 טענות ומענות אני רק שאלה.. הצג טרוניות כאן 0 קישור ישיר למקרה שמצאתם משהו להתעקב עליו
חפור כאן אחורה קפץ עוד קדימה לבלוג המלא
