שנה מאז ששמתי לב שהוא שם ליבו אליי

שנה מאז אותו ערב, בפאב,

שחשבתי שנשתעשע מעט וזהו.

 

האם אלו היחסים הכי ארוכים שלי..?

חתכנו. 

חתכתי. 

הוא בחר שאני אחתוך וכך היה. 

ואז עזבתי את המקום הזה. והשארתי אותו בעבר. 

אבל אז חזרתי 

לא אליו. 

למקום. 

לעבודה. 

לחברים. 

לא אמרתי דבר.

לו

אבל אז באירוע רב אנשים, חוצה את הקהל במרדף אחרי חברה והנה פרצופו מופיע מאחוריי כתפו של אחד ההמונים. 

עמדתי חצי שניה, הבטתי בו והוא הביט בי. ואז, המשכתי. לא אמרתי שלום, לא הייתה הכרה בקיום. לא שום דבר. 

הופתעתי. וזה מה שהאינסטיקנט שלי אמר. 

מאז נפגשנו קצת. 

בעיקר יוזמה שלי. 

דיברנו ובעיקר יצאתי כועסת (מה שנקרא קארמה שנוגסת בתחת) 

בפעם האחרונה לפני שבוע יצאתי מאוד מאוד כועסת

יצאתי ואז חזרתי, הטחתי בו עוד דברים, והלכתי שוב. 

והנה ערב לפני יום השנה. הוא מגיע למקום שהייתי, תוך ידיעה ברורה שאהיה שם. 

מגיע שיכור כלוט ואולי אפילו קצת יותר (וזה אחרי שאמר שהוא לא שותה יותר-יה רייט) מתנהג בגסות ובוולגריות שיוצאת רק כשהוא שיכור.  

לא נשארתי לראות מה קרה בשאר הערב. 

גם זה סתם היה מכאיב לי. וגם היה לי את התירוץ של קמה מוקדם למחרת לעבוד. 

השינה הייה טרופה

קשה

ואף מייסרת. 

לא נשארתי לראות, אבל הדמיון שלי השלים את הפער. התמונה (בראשי) לא הייתה יפה. והיא רדפה אותי בחלומותיי, וקמתי עייפה ותשושה ושעה לפניש הייתי אמורה לקום ולא נרדמתי. הייתי זומבי בעבודה. 

הרגשתי חולה, היו לי בחילות כל היום והרגשה כללית מגעילה. 

הנה שנה בדיוק חלפה, וכך אני חוגגת אותה. לבד. חלושס. 

בערב חזרתי כמעט מתה הביתה. התקלחתי ארוכות. הרגשתי קצת יותר טוב. כל היום התחבטתי בשאלה האם ללכת אליו ולדבר על ליל אמש. ומה אני אומר ומה בטח ישיב לי, וכל כיוון שהעלתי בראשי לא נגמר טוב, לא נגמר כמו משהו שאני רוצה להתחיל. 

נמאס לי השיחות שלנו. מהעצבים שזה מביא לי. מהעצבות. 

אז באתי. 

כשהתחיל הוא לדבר, ולהסביר עצרתי אותו. אמרתי לו שאני לא רוצה לדבר. על זה. או בכלל. 

שאל מה אני רוצה אם כך, שתקתי. ושתקתי, אמרתי לו שהיום עברה בדיוק שנה. 

(הוא כמובן לא היה מודע) התנשקנו מעט. ואז הלכתי.