אחרי כל כך הרבה דרמה.
הרבה חששות וכאבים. הרבה פגיעות. אני בו (קצת) והוא בי (הרבה).
שניה אחרי שאני נעלבתי ממנו, התעלמתי ממנו וגרמתי לו להעלב ממני,
הוא נסע הביתה לביקור מולדת לחודש שלם.
בחודש הזה נראה לי שעברתי את כל מגוון הרגשות האפשריים. כעס, עצבות, הקלה, שכחה, שמחה, תקווה, אכזבה ועוד.
היום סוף סוף הוא נחת.
ואני כמו חתול רחוב בכפור ובגשם רק חיכיתי ליד החלון שלו לראות שנדלק אור.
כשכל שעה שעוברת אני יותר ויותר לא מבינה איפה הוא ולמה הוא מבלה עם חברים ונהנה בזמן שאני צריכה עכשיו עכשיו לדבר איתו.
בסוף הגיע.
והגעתי גם אני. אל דלתו.
ודיברנו. קצת מסביב. קצת חולין.
וגם קצת לעניין
הוא מאוד רצה שנעשה זאת עוד פעם אחת. לזכר ימים עברו.
ואמרתי לו שאני לא רוצה.
שאני אחר כך רק אפגע.
שאני רוצה יותר.
והסברתי לו שאני רוצה שהוא ירצה רק אותי.
שאני אהיה היחידה בשבילו.
והוא שתק.
כל כך הרבה זמן הרגשתי שאני לא אומרת את הדברים הנכונים.
שאני לא מבהירה את עצמי מספיק טוב.
אבל עכשיו אין לי ספק.
אמרתי לו שאני רוצה יותר ממנו.
ואם הוא לא חושב שזה מה שהוא רוצה כנראה זה לא יקרה.
וזה לא עניין של זמן (כמו שהוא ניסה לומר לי) אנחנו כבר יותר משנה בקטע הזה. הוא כבר היה צריך לדעת האם הוא רוצה אותי או לא.
לפעמים זו הדרך הכי טובה להשתחרר.
לשאול שאלה מאוד מאוד ברורה.
ולדעת שהתשובה שאת מקבלת (או במקרה הזה, לא מקבלת) היא השורה התחתונה.
ואני לא עצובה יותר ואולי אפילו לא פגועה.
אני מרגישה הקלה.
אני יודעת שזה לא אני שטרפדתי את זה.
אני יודעת שמיציתי את כל האפשרויות.
וזה לא ש"הוא לא ידע מה באמת אני רוצה"
נתתי לו את האפשרות לבחור בי והוא בחר שלא.
נקסט
