אילת הייתה נהדרת.
במשך יומיים היינו שרועים על החוף, הצטרף אליינו עוד חבר ובסוף היינו חבורה קטנה משעשעת.
שתינו המון אלכוהול ושחינו בים, שילוב מעניין, אני מודה.
אני והשובב פלירטטנו ונגענו בהחבא משלושת חברינו לטיול.
חזרנו קצת אחורה מרעיון הפרידה ולכמה שעות היינו שוב סוגשל ביחד. אבל רק כדי להגיע להחלטה יותר מבוססת של סיום.
כשחזרנו בלילה עברתי אצלו לומר שלום אחרון
היו לי דברים שהרגשתי שהיו צריכים להאמר.
זה לא שרציתי לנסות ולהציל את מה שזה לא היה בנינו (שזו לטעמי לרוב הסיבה היחידה להמשיך ו"לדבר על זה" לאחר שקשר "נגמר") אבל הרגשתי שכן, אני חייבת להוציא. אליו.
אז באתי ודיברנו.
או בעיקר אני דיברתי.
הוא לא ידע מה לומר, או כך טען.
למרות שהבטחתי שאין דבר שהוא יכול לומר שיפגע בי באותו הרגע, הוא עדיין לא פצה את פיו.
אני חושבת שהוא לא האמין לי. שאני "חסינה".
אבל בסוף אמרתי לו שזה לא משנה.
הוא ניסה להתנצל, אמר "אני מצטער, אני מצטער"
ואמרתי לו שאין לו על מה להצטער,
זה לא משנה ואני בטוח לא מצטערת.
לא על התקופה שלנו ביחד.
ולא על איך שזה נגמר
זה לא משנה.
אז זה היה שלום אחרון,
לא נשארתי עוד,
וכמה שחשבתי שהייתי שלמה עם ההחלטה לסיים את זה קודם,
אני מבינה שרק עכשיו אני באמת שלמה.
מוזר,
זה לא עושה אותי פחות עצובה.
השלמות.
