כשהייתי אצלו במוצאי שבת הקודמים, הייתי גמורה מעייפות, העיניים שלי בקושי נשארו פתוחות. 

לא התנגדתי לליטופים שלו, ולידו שעלתה בחולצתי, 

חיכיתי לא מעט שיסיים את מסכת הקישקושים שלו על הא ודא. 

שיתקרב ממרחק ה13 ס"מ שהוא התמקם על הספה לידי. 

כשהוא מדבר, ואני עוצמת את עיניי, אני רוצה שיהיה שלי, 

כשהוא מלטף ומנשק, כמהה שלעולם לא יעזבני 

אבל לפעמים יש שבריר של אור על הפנים שלו ואני מרגישה קצת שזה לא הוא. 

הרבה יותר קל לי בעיניים עצומות, באור עמום, לזכור שכן, זה בסדר ואני רוצה אותו לידי. 

גם באור יום, עם קהל, הוא עדיין הוא

אבל בחסות הצללים המרקדים עם האור ובשעות של דמדומים, 

איזה גבול נחצה בקיום הזה שלנו. יחד. 

השנה החדשה הזו,.. 

הקודמת נגמרה בחרטה, 

ולא בשל מרעיל כזה או אחר, 

בדרכי לפגוש אותו (לסתם ארוחת ערב בין ידידים אפלטונים, שאולי מקניטים אחת את השני על ה"חברה" שלהם), עצר בנתיב לידי רכב כחול, וצפר, עומדת ברמזור באמצע רמת גן ויודעת שלא באמת אוכל לתת הכוונות תנועה בכל זאת פתחתי את החלון לראות מה הבחור רוצה ונזכרת איך תמיד שואלים אותי על כיוונים גם במקומות שאני עצמי תיירת בהם, יש לי את המראה המתמצא במרחב. 

אז בחזרה לרמזור ברמת גן, אני פותחת את החלון, בחור מדבר, אני מבינה שאני צריכה להשתיק את המוזיקה באוטו שלי כדי לשמוע אותו, בחור שוב מדבר ואומר "היי, הייתי רוצה להכיר אותך!?"

עשיתי את הדבר ההגיוני היחיד לעשות.

חייכתי, אמרתי לו "תודה" ו "ביי" ונמלטתי על נפשי בתיזמון מוזשלם של רמזור שנהפך לירוק. 

בדיעבד, הייתי צריכה להגיד "או קיי, הנה המספר שלי, תתקשר אליי מחר" 

לבחור הזה היו שני פלוסים שאני כושלת למצוא ברוב הבחורים שאני פוגשת לאחרונה, ואלו פלוסים חשובים (א. הוא מצא אותי מושכת בעינייו. ב. הוא עשה משהו לגביי זה, ולא משהו קל בכלל) אפילו שאני בכלל לא זוכרת איך הוא נראה. רק שיש לו רכב כחול. 

אבל זה מה שנקרא אבוד. 

בלא-דייט שלי עם המרעיל היה בסדר. לא להיט, ואף נזכרתי למה זה היה בסדר לוותר עליו לפני כמה שנים. אכלנו ושתינו (לא מספיק שתינו) ודיברנו ושתקנו. והשתיקות היו קצת מביכות. והוא לא באמת היה שם או מרוכז או משהו 

ברבע ל11 החלטנו שדיי לנו, הוא התחיל להראות סימני הכבות (פיהוקים וכאלו), הוא ליווה אותי לרכב, וכשעמדנו ליד אותת לנהג אחר שאנחנו עוד מעט יוצאים מהחניה, לכן אותו נהג החליט לעמוד  ליד, לחסום את התנועה ולהלחיץ (אני שונאת את תל אביב) 

אמרנו ביי ושנדבר מחר,  

הגעתי לבית של ההורים, אחי הקטן עשה מסיבה, לא פרועה מדיי, אז סתם ראיתי סרט וריפרשתי את פייסבוק שוב ושוב, לא היה אף אחד מחובר שהיה בא לי לדבר איתם, וממש כבר נכנסתי למיטה כשהטלפון שלי מצלצל, והפרצוף של השובב מופיע על המסך. 

הוא התקשר לאחל לי שנה טובה, דיברנו איזה שעה וקצת, עד רבע ל4 בבוקר. 

שבוע שלם הייתי שם, במרחק של שניה לידו והוא לא עושה כלום, לא מתקשר ולא מזמין ולא יוצר שום קשר, אבל עכשיו הוא אומר שהוא מתגעגע ושואל מתי אני באה. 

וזה לא שהוא לא יודע מה אני רוצה, בשיחה אתמול הוא ידע לדקלם בדיוק מה הוא צריך לעשות (להתקשר, ליזום, להראות שיש לו עניין והוא לא רק מגיב למה שאני עושה), 

אני לא יודעת למה אני נכנסת לזה פה, שוב, הנקודה שלי הייתה שדווקא השנה הזו התחילה טוב, 

א. כי הבחור הזה שרצה להכיר אותי, גם םא לא אמרתי לו כן, זה עדיין עשה לי לחייך כל הערב, וגם עכשיו.

ב. המרעיל הוא מרעיל כהרגלו.

ג. השובב התקשר. יזם. מתגעגע.  

וזה לפחות בגזרת הרומנטית. 

(איזה פוסט מעפן, רק חסר תגובות "בלוג יפה מוזמן לשלי!!!22)