אני אומרת לעצמי שלא מגיע לו להיות במחשבות שליובטח שלא מגיע לו שאכתוב עליו
אבל
הוא כן במחשבות שלי וזה כל מה שאני רוצה לכתוב עליו.
אז למי אני נאמנה פה בעצם?
אני שוקלת מה הם הדברים שעליו לעשות בשביל שאסכים להמשיך את הסיפור הזה ביננו.
ואני יודעת שזה המון.
והראש אומר לי שזה עוד הרבה מעבר למה שהרגש מרגיש.
ארצה ממנו להתחייב, לדברים שאני בעצמי ו-לעצמי, עוד לא מוכנה להתחייב אליהם.
וברור לי שהוא לא יהיה מוכן. לתנאים שלי.
אבל
לא כל כך עמוק בתוכי,
אני רוצה שהוא כן.
כן ירצה את אותם הדברים שאני רוצה שהוא ירצה, וכן יאמר שהוא מוכן לזה.
ורוצה.
מילת המפתח היא : רוצה.
וזו מילת מפתח בעייתית מהבחינה הזוגית שלנו.
ועוד כמה ימים אשוב פעם נוספת לזירת הפשע.
למקום בו הוא נמצא,
בו אני חייתי שלוש דלתות במורד הרחוב ממנו.
ואראה אותו
ואולי ירצה לדבר
ואולי ינסה לזמן אותי אליו באמצע הלילה.
אך כנראה יכשל.
כי אני רוצה יותר.
ואני רוצה שהוא ירצה יותר.
ובעיקר אני רוצה להפסיק לחשוב עליו
ולהפסיק לדמיין אותנו בכל סצנה בעלת ניחוח, ספק צחנה, זוגית, ספק רומנטית, שאני צופה (אולי פשוט להפסיק לצפות בטלווזיה...)
אז הנה נכתב עליו עוד פוסט, שלא מגיע לו.
לפחות זה לא פוסט פוליטי.