הדברים שלא אמרתי לך
אני מרגישה הכי טיפשה בעולם.
חשבתי שיש על מה להילחם, חשבתי שכל הבעיות נובעות מהעבר שלך, שהוא מורכב, שהוא עמוס וכבד. והייתי מוכנה לקבל את כל זה.
לקבל את העובדה שהיית נשוי, שאולי לא תוכל להביא ילדים, שאתה דפוק בגלל הקשר עם גרושתך, בגלל הקשר לדת שעזבת. בגלל טיפולי הפוריות, בגלל התקופה שהיית בבית חולים ומשהו אכל את הגוף שלך. בגלל אבא שלך.
אין ספק. זכית בתחרות המסכנות. זכית בעוגיה אחרונה בכל פעם.
הייתי מוכנה להכיל ולקבל הכל. לספוג הכל. חשבתי שאתה שווה את זה. חשבתי שיש לנו קשר יחודי. בטח ובטח כשחשבתי על בחורים אחרים שיצא לי להכיר. משהו איתך היה אחר. היה בוגר, היה רמה אחת מעל.
והלכתי נגד האינסטינקטים שלי, ולא ברחתי, ונלחמתי עלינו, והצהרתי שאני רודפת אחרייך ושאני לא מוותרת עלייך. שאני לא רוצה לוותר עלייך.
אתה לא חושב שמתישהו בדרך היה שלב שבו היה כדאי שתאמר לי שאתה בעצם לא נמשך אליי?
אולי לפני שתיכננו את הטיול לאילת? או לפני שדיברנו על איזה סוג עוזרות יהיו לנו בבית ואיך נגדל את הילדים שלנו?
אולי במקום להגיד לי כמה אתה לא מוכן לקשר, במקום לומר לי שאתה עומד לצאת למסע מורכב וקשה ונראה לך שאתה צריך לעשות אותו לבד, אולי היה פשוט יותר לומר.. את האמת הרלוונטית?
בחיים לא יהיה לי סיכוי מול בחורות כמו שרה. גם כשאני אגיע לשיא הרזה שלי, גם אחרי כל הניתוחים שאני מתכננת, לעולם לא אעמוד בסטנדרטים שהיא מייצגת.
חשבתי שהאופי שלי יהיה מספיק, חשבתי שזה שאני יותר חכמה ואינטלגנטית ומבינה יהיה מספיק. חשבתי שאתה רואה מעבר למראה החיצוני.
אבל לא.
לא כשאתה מפוקח בכל אופן.
כי בכל הפעמים ש(שוב )קרה משהו זה תמיד היה ביוזמתך. בערב הראשון שנפגשנו, אחרי שאמרת שאתה לא מוכן לקשר וישבנו בפאב שאני עובדת, כשיצאנו לסתם בירה כידידים.
אתה נגעת בי! אתה נישקת אותי! אתה יזמת.
איך זה מסתדר עם לא להמשך אליי...? אני לא יודעת.
אני מבולבלת, אני פגועה. אני מרגישה טיפשה.
רצית לראות אותי בוכה שוב? בוא, אפשר לראות את זה קורה כל ערב כמעט בימים האחרונים.
