אני חושבת שמשהו לא בסדר.

אני חושבת משמע אני קיימת, הרי אני כותבת על כך אז זה כבר ברור לי שאכן אני חושבת ואכן אני כותבת,
ועל כן אני קיימת.

אבל במחשבה שניה,אני לא כל כך בטוחה שזה נכון -
זתומרת אני לא בטוחה שאני קיימת.
אני כן משתקפת לעצמי במראה,ומופיעה על תמונות קטנות תוך מסגרות עץ על השידה בחדר השינה,
וכן יש כמה תצלומים דיגיטליים שלי ברחבי הרשת,בפייסבוק לדוגמא,
אבל מעבר לזה יש לי הרגשה שאני לא קיימת.

יש לי הרגשה מוזרה שמתגברת ומתגברת ונובעת מתוך איזה אישיות בעייתית שיש לי -
שהיא נפלאה ברובה, אבל מאכזבת לעיתים - שאני איכשהוא נשארת מאחור.
אני מרגישה שאני לא משאירה חותם,אני מרגישה שאני לא מיוחדת.
אני מרגישה שאני לא הטובה ביותר.

וזו כידוע למי שקורא כאן כמה שנים,או מכיר אותי מספיק טוב - בעיה גדולה מאוד.
אני לא יכולה להרגיש ככה - כי אז אני מאמינה בזה.
קשה לי להתמודד עם מציאות שלא מפדבקת אותי כטובה כיותר,בין אם זו אמת ובין אם לא.
אני חייבת להיות הטובה ביותר,אני חייבת להתבלט,אני רוצה שיזכרו אותי - תמיד.

אני בספק אם יש אנשים שתיעדו אותי.
בתמונות.
בוידאו.
בציטטות.
בחיים.

מלבד לכמה תמונות שלי שבטח כמה ילדי שכבת ז' הורידו מהאינטרנט ושמרו במחשב,
אני לא חושבת שלמישהו יש תמונות שלי במחשב.
ולא,בפלאפון זה לא נחשב.

אני בספק אם מישהו אי פעם הכיר אותי,ובילה איתי זמן מה - נקבות וזכרים לעניין זה :
ואי פעם שמר זכר שלי במחשב שלו,בזכרון שלו,בחיים שלו.

האם אני חד פעמית?
האם אני בעלת תאריך תפוגה?
האם הכל כל כך זמני?

למה היום פתאום משהו חסר,
משהו פשוט לא נמצא שם,אחרי שהחיים לקחו אותי באינספור סערות עד שהגעתי למצב שבו אני יכולה לומר
שאני בעלת משאבים ואני רגועה יותר מבחינה רגשית ונפשית - למה עכשיו כל התוכניות הגדולות שלי לא מתממששות?

אני לא יוצאת לבלות,
זה מפריע לי.

הבילוי הכי רציני לאחרונה היה לשבת בבית קפה במרינה בהרצליה בשישי אחר הצהריים אחרי עבודה
כשגשם זלעפות החל ממטיר מן השמיים וגרם לתמו'ש ולחבריה לשולחן לקום בריצה ולזעוק אחר המלצרית
"תעשי את הקפוצי'נו לקחת!"
או מסיבת רווקות של חברה,שלא אני תיכננתי,שמתחתנת בשבוע הבא ששיאה היה ניסיון נואש שלי לשעשע את כל הבנות -
דרך השקייתן,הרקדתן בג'קוזי וניסיון לגרום להן להתלהב מהחשפן שהן עצמן הזמינו מתוך הזלת ריר והתלהבות!
נשים.

אז אני לא יוצאת לבלות.
אני מתגעגעת לישיבה בבתי קפה בערב,אני מתגעגעת לקניות - אפילו רק קניית חלונות ראווה (למי שמכיר את המובן),
אני מתגעגעת לסיבה להתלבש יפה ולהתאפר ולסדר את השיער,
אני מתגעגעת למסיבות,אני מתגעגעת לתשומת לב,אני מתגעגעת לזכרונות וסיפורים משעשעים שנולדים.
אני מתגעגעת לריקודים,אני מתגעגעת למוזיקה,אני מתגעגעת לקוקי ולגף שאני לא רואה אף פעם כמעט
וגם לחנצ'וק ושנינה שגם איתן הצלחתי איכשהוא לפרום את הקשר.

אני מתגעגעת לאני עצמי,כמו שהייתי וכמו שתמיד רציתי להיות,
אני מתגעגעת ללהישאר ערה עד מאוחר בלילות,אני מתגעגעת ללבוא מסטולה לעבודה,
אני מתגעגעת לצחוקים - שרצים כל הזמן.
אני מתגעגעת לגזרה שלי,איך שהייתה פעם,אמנם אני מעדיפה שלא לחזור למצב הזה.
אני מתגעגעת אולי לשיער שלי - שאני לא יודעת כבר מה אני רוצה ממנו,בלונד או כל דבר אחר.
אני מתגעגעת לעצמי,באמת.

משהו חסר,
משהו לא בסדר - אני מתגעגעת לקודם,
אני מתגעגעת לכל הכיף שהתחלף בכיף אחר,לא פחות טוב - הרבה יותר טוב
אבל כזה שנבלע בשגרה של לקום בבוקר ללכת לעבודה,לחזור מהעבודה וללכת לישון מסופקת עד מעל הראש.

סיפוק גופני תמיד היה אצלי איפשהו גבוה מאוד בסולם שביעות הרצון,
אבל דרוש לי עוד משהו.

אני צריכה לקחת חופש,
אני צריכה לצבור זכרונות וסיפורים,
אני צריכה שיתעדו אותי,
אני צריכה שיזכרו אותי לנצח.

אני רוצה להיות מיוחדת ואחת ויחידה גם בפני מישהו אחד שהוא האדם הכי חשוב לי בעולם.
לפעמים אני מרגישה שאני לא קיימת מספיק בחיים שלו,
לפעמים אני לא מבינה טוב את הדברים וחושבת שאני לא מספיקה לו.

כל הדברים שעברו עליי בחיים מעולם לא תועדו,מכיוון שמעולם אף אחד לא הצליח להיכנס אצלי בסלקציה,
כל גבר שאי פעם יצאתי איתו,או הייתי איתו בקשר - מעולם לא הרגשתי צורך לצלם אותו,
או להצטלם איתו,או לשמור את התמונות שלו במהלך הקשר או אחריו.
הם לא קיימים בשבילי,במלוא מובן המילה,כל העבר שלי היה בליל של זכרונות שלא טרחתי לתעד,
כי לא היו הם חשובים מספיק.

היום אני מצלמת ומשתדלת להצטלם,
גם בתוך השגרה שבה זה פשוט לא קורה,
אני שומרת תמונה ותמונה ודואגת להציף עצמי ברקעים ומסגרות תמונה של ביחד,נהנית מכל אחד ואחד.
ואלה דברים שישארו איתי תמיד,כי הם בתוכי והם שלי וזה עבר אצלי בסלקציה,
זה הדבר היחיד שאני אזכור מהחיים האלה,כי אלה יהיו החיים שלי - תמיד.
אולי אם הייתי יודעת שזה הדדי בדיוק בצורה שבה זה קורה אצלי אולי הייתי מרגישה מיוחדת כמו שאני צריכה להרגיש.
אבל כרגע,אני רק מרגישה חלק מפס זמן.
כרגע אני רק מרגישה כמשהו טוב,משהו מצוין,אבל כזה שיש לו תאריך סיום.
אני מקווה שאני לא.

אני מקווה שאני כן משהו מיוחד,
כי אני יודעת שאני כזו,אני מקווה שאנשים,כולם,יוכלו תמיד לראות את זה,
כמו שאני יודעת את זה.

וזה הכל.
סוף בכיוני היום,
אני אפרוש לעשות משהו יעיל עם עצמי,כמו להרוויח כסף.
ולהמשיך להיות מרכז העניינים - הגולם במעגל.





שמור   בטל