"אתה מדהים אותי כל פעם מחדש"

אמרתי.

והוא שאל אם "לטוב או לרע?"

 

 

 

רציתי להתפטר החודש,

כלומר בחודש שעבר,קצת לפני תחילת יולי,החודש שהביא איתו נחשולי ענק של צרפתים רעבים לביגמק.

בעודי מדמיינת עצמי טובעת בין גאות לשפל שבה אני מהרהרת האם באמת העבודה הזו שווה

את כל הטלפונים שאני נאלצת לענות להם גם בימי חופש וגם בשעות לא הגיוניות בעליל-

חשקה נפשי לומר-די.

 

אז אמרתי די,

למנהל איזור שלי,בשחיית פרפר בדמעות,

בעודי נזכרת איך הוא לקח סיכון מול כל אלה שפיקפקו בו כשהוא קידם אותי קצת לפני 18 לאחראית משמרת,

וטחר כך צחק בפניהם איך בפחות מחצי שנה לאחר מכן קיבלתי את הסניף הראשון שלי לניהול.

הדמעות הן משום שלכל אורך הדרך הוא עשה מעל ומעבר על מנת לשמר,לפתח ולאתגר אותי ברשת,

ולהוכיח שיש אנשים שפשוט נולדו להוביל ולייעל ולהיות מכונת רווחיות משומנת היטב-למרות שהם אינם בעלי ניסיון

או מפליגים בשנים.

הוא! ולעומתו הרי אני כאן אומרת לו "ערן,אני לא רוצה להמשיך"

 

אני חושבת על זה כשהשגרה שלי מורכבת מחמישה ימי עבודה בני 10-12 שעות כולל שישי,

בהם אני מתייצבת בקניון רמת אביב שוקק האוכלוסייה המוקצפת היטב,ממש כשעולה השמש,

איך אני צופה בבקרים בדרכי לבנק,בזקנים העטופים היטב בצעיפי שאנל או מקטורני מוצ'ינו דוטי ישובים בניחותא בכסאות מרופדים

של בתי קפה עלומי שם בפאתי הקניון

בעודם לוגמים מהקפה ומעלעלים באדיקות במודעות האבל בדפים האחרונים של העיתון,

איך אני מתגברת על הצורך להצטרף לשיחות החולין שלהם.

איך אני סופגת בצהריים אלפי שקלים מול לקוחות עקשניים קשי מזג ובעלי כוח התמדה בניסיון להוציאני מדעתי,

איך אני נושכת לשוני שלא לעצור הכל ולהגיד לכולם "עזבו אותי באמשלכם"

ואיך אני נאלצת להתעלות על עצמי,להוות דוגמא אישית ולתת פידבק מתקן או חיובי-שיותר מדי פעמים הוא מתקן מאשר חיובי-

לעובדים שלי ובהתאם לכך לאחראי המשמרת הכפופים לי

ואני לא עושה בשכל ולא רודה בהם עד זוב דם או עד שיתפטרו בעצמם.

 

אז כן זה קשה לי,

כן זה קשה לי להיות אחראית לכל קריטריון של רווח והפסד בסניף,

לפתח עמידות מול תהפוכות כאלה ואחרות במצבת העובדים,לפתח את הקיימים ולנפות את החלשים,

לתת דין וחשבון על כל שאלה או טענה מהממונים עליי,

לקחת אחריות אישית על כל חריגה תעסוקתית או תפעולית ולהוות הכתובת היחידה לכל תלונה או בעיה.

להיות היד העליונה המניעה את כל האופרציה הגדולה הזו שמצפצפת ומרעישה ומחייכת ומציעה הגדלות,

תוך כדי כל זה לנהל משמרת בזמן אמת במשרה מלאה ולעשות זאת-שוב כדוגמא אישית,

שמתעלה על עצמה.

 

ונתעלם מכך שאני מאוד אוהבת את תודעת השירות שלי,

ונתעלם מכך שאת הניסיון והידע והכלים שרכשתי ברשת יהיה מאוד קשה להחליף,

ונתעלם מכך שהאנשים שממונים עליי הם שהוליכו אותי כל הדרך המהירה והחופשיה,נדמה שהיא האוטובאן הגרמני,מעובדת רגילה למנהלת סניף

בקטגורית ה"גדולים".

נתעלם מכך שרק נשאר לי להוביל עוד סניף אחד מקטגורית ה"גדולים מאוד" על מנת לאייש משרת סופרוויזר,

פסגת שאיפותיי,

בגיל השערורייתי של 21.

 

נתעלם מכך שזה טוב לי לאגו ולהימנעות שלי משוק העבודה.

 

אז קשה לי.

אז?

אז ברגע שצעקתי נואש,קמו מנהל האיזור שלי והסופרוויזר ועשו נפלאות ומיזמים על מנת להקל עליי,

ולהוריד ממני את הלחץ,

ולפדבק אותי בחיוביות יתר,

ולפאר בתפארות לומר לי כמה שאני רווחית,יעילה ומפתח לשירות המזכיר את "תור הזהב" של המק בתחילת ימיה,

את שיעור עליית המכירות בסניף מאז שהגעתי,

ואת איכות הנקיון והשירות בסניף.

והופ! בלעתי את הפיתיון,ממש כמו מושט ורוד ויפה שבוקע בין הגלים הקרירים של נהרות הצרפתים הנוהרים לקניון.

 

כי הנה הוא מוכיח לי,מנהל האיזור שלי בפעלולים שהוא מעולל על מנת לרצות אותי, למה הייתי ילדת מקדונלד'ס מושבעת,

שקיבלה בלונים,דגלים,שירות מחויך ותשומת לב עילאית,

פוקדת את הסניף האהוב עליה כמה פעמים בשבוע.

הנה הוא מוכיח לי למה אני נאמנה לרשת הזו לבלי היכר,

ומכורה לעבודה שלי,

עמל כפיי הוא שיפור חווית השירות הכללית,בכל הרשת כולה,

גם בחורים נידחים כמו סניפי תחנות מרכזיות-

גם אם הדבר דורש ביקורת מחוצפת וחודרנית לפניהם המאדימות של הסמנכ"לים שזכו להכיר אותי

עוד בימי כעובדת צעירה שלא ידעה מעצורים בלשונה,כשעבדה בסניף

הסמוך למשרדי החברה,בו היו נוהגים לסעוד הסמנכ"לים ואנשי התפעול הבכירים.

 

אז אני שם באוגוסט ההומה,

מפציצה.

סוחבת על הילוך שישי בקוצר נשימה את אוגוסט.

על מנת לרדת להילוך סרק בחודשי הסתיו והחורף המגיעים-

כדי להכין את עצמי לאתגר הבא,

לקידום הבא.

 

אז גם אם הזקנים באיילון או בעזריאלי לא עטופים בצעיפים והם בכלל קוראים את הרכילות או מזג האוויר בעיתון,

אני עדיין אטבול בשביזות.

וגם אם לא יהיו בקניון הזהב עובדים של אורנג' או פלאפון או ארקפה או ארומה שחושבים שהם יכולים להתחיל איתי בין לבין,

אני עדיין אנסוק בסולם האגו.

וגם אם בנתב"ג אשכח את העברית לטובת האנגלית ואתרגל שמיניות באוויר כדבר שבשגרה,

אני עדיין אתבוסס בעייפות כרונית.

כי זה לא משנה איפה אני אהיה בהמשך-העבודה תישאר קשה,

ואני אשאר מפונקת.

 

וכל כמה חודשים אני אומר "סטופ!"

והרשת תעצור נשימה.

"לשמר,לשמר לשמר" ידקלמו לעצמם.

בני נוער שהגיעו לניהול סניף הם מצרך נדיר שיש לשמר ולפתח.

הם הסמנכ"לים הבאים.

 

נו בסדר,

למה לא?

שמים זין,מכבים תטלפון ושישרף הסניף.

רווחיות אפשר להביא גם בלי להתחשב בהרגשתו האישית של כל פרסונה באופרציה.

אז שיגידו שקשה להם,סבבה-אני לא האוזן הקשבת בנידון,תעשו כסף ותשתקו.

ורווחיות ידידיי,היא האמת הקדושה לכולנו.

 

מה עובר עליי אתם שואלים,אין לי מושג.

אני אבין אם לא תמצאו מילים להזדהות או אפילו להבין את מה שתיארתי כאן.

אולי צריך לפעמים לפרוק מחשבות.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי תמו'ש, 6/8/2009 23:29
15 דיסקוסים   רוצה לדסקס?     הצג דיסקוסים     0 דיסקסו עליי     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של ג' ב-4/9/2009 13:32

---