גם אני הייתי אופטימי עד שנמאס לי!


	קצת פרטים (כושר, אקסית ותאונה) אני ממש מצטער שהבלוג שלי נעשה משעמם לאחרונה. החיים שלי לא ממש משעממים וכל יום אני מגלה משהו חדש. הבנתי דרך אנשים (בלי להלשין) שהסוד שלי התגלה. זה פשוט מוזר כל העניין.. באתי לוינגייט ופתאום היא שם. אחת מהאקסיות. הקשר המשמעותי האחרון שהיה לי. אז אולי הייתי מצפה לקצת מתח או משהו אבל הכל טוב. אני מניח שאני והיא מגיבים אחד לשני בדיוק כמו שאנחנו מגיבים לאנשים אחרים. מה שעצבן אותי עדיין מעצבן ומה שמשך עדיין מושך. =) גרר. אז נספר לכם קצת על מה שעובר עלי ואח"כ נספר גם למה אני לא הולך להתעמק בזה. די נעצרתי אחרי ה15 ק"ג. זה בטח בגלל שאני לא ממש עושה ספורט כי אני מפחד. הרגליים כואבות ואני בכלל דואג. החלטתי ללכת לתוכנית של מכון וינגייט. זו תוכנית לשנה כשבחודש הראשון אני מגיע לשם בכל יום (חוץ משבת). מגיעים מוקדם בבוקר, עושים ספורט שעה ואז אוכלים ארוחת בוקר. אחרי הארוחה יש הרצאה ואז עוד שתי פעילויות, ארוחת צהריים וחוזרים ביחד עם הפקקים הבייתה במצב הזוי של בין שינה לתשישות להיי מחורבן וחרמנות יתר. אחרי החודש הראשון כל אחד מתאמן לבד אבל עדיין יומיים בשבוע צריך ללכת לשם לעשות את סדר היום הזה. אמרתי לעצמי שאם אני רוצה לקחת על עצמי כזאת תוכנית אז עכשיו זה הזמן. בכל זאת אני יכול להתנתק מהכל לכמה רגעים. הכושר הוא כמובן עם פיקוח רפואי ואני לא חושב שאני יכול למצוא מקום אחר בארץ עם כזאת רמת מקצועיות. יש המון גיוון וזה לא סתם חדר כושר וזה מסלול שפשוט נראה מתאים. ד"א, זה לא ממש כמו "לרדת בגדול" למרות שתוכנית הטלוויזיה מבוססת על התוכנית הזאת ויש לי המון מה להגיד על זה אבל זה לא לכאן. אל תשכחו שבכל זאת זו רק טלוויזיה מכל מה שמשתמע. (לא שהם לא ירדו במשקל. ראיתי ודיברתי איתם אבל יש דברים אחרים..) אז עכשיו זה השבוע השני שלי שם. אני מרגיש את הנזק שהקריש עשה ואני מתפלל שזה יעבור אבל בגלל שאני פסימי אני די מתבאס. איזה חרא פסימי אני =) אומרים שפסימים לא מתאכזבים אז אני גם יודע שיהיה רע וגם רע לי בגלל זה. חח.. אני לא יכול ללכת הרבה. מחר יש לי פגישה עם הפרופסור שעוקב אחרי ואני אברר דברים יותר לעומק. אני לא יודע אם הרגליים כואבות בגלל זרימת הדם או בגלל שלא הפעלתי אותן כ"כ הרבה זמן. בנתיים אני לא מעמיס עליהן ועושה 45 דקות אופניים וביחד עם הפסקות בגלל הכאבים וזה לוקח לי בסביבות שעה (ועכשיו קצת פחות! שזה טוב). אנחנו קבוצה שלמה של אנשים ויש שם אנשים שאני ממש אוהב. יש לי את החבר'ה שלי ואני פשוט גרוע עם שמות של אנשים. כולם מכירים אותי ומדברים איתי ואני.. אני יודע רק את השמות של ה4-5 אנשים שקרובים אלי וגם זה לא תמיד. זה די מבאס כי במקום להיות במכון הכושר ולעשות אופניים, אני יכול ללכת על הדיונות שזה נשמע פשוט יפה. גבעות חול מעל לים.. כ"כ לנקות את הראש וכולם הולכים שם וזה נורא מגבש. נו שוין. אני לומד המון מההרצאות. הבנתי למה דיאטת אטקינס היא חרא ולמה צריך לאכול מאוזן ולא לשכוח פחממות. בחצי מילה, הגוף צריך פחממות בשביל לפרק שומנים. אם אין לו פחממות הוא יכול לפרק חלבון לפחממה ואז לפרק את השומן אבל חלבון זה שריר אז יוצא שאנחנו מפרקים שריר ובעצם ושריר זה 80% מים אז מאבדים די יפה במשקל. אנשים שלא אכלו מספיק לחם למשל, השקילה הראתה להם שהם איבדו מים ושריר ולא הרבה שומן. אני ירדתי 2.2 ק"ג אבל אני לא יודע כמה זה שריר וכמה זה שומן. דפקתי את הבדיקה המקדימה כי לא הייתי בצום גם עם מים. מסתבר שאין לי אחוזי שומן כ"כ גדולים. כאילו.. ברור שאני שמן ואפילו מ-א-ד אבל מבחינת אחוזים יש יותר נוראיים. אני שרירי =) נגיד, יש מכשיר במכון כושר של שרירי הבטן אז אני מתאמן עם 52 ק"ג. יש ריבועים. אפישהו.. האמת, אני גם שמן בלי ממש כרס אז בכלל.. אבל בואו לא נכנס לזה כי אני לא אוהב לדבר על זה. אה, ויש גם התעמלות בבריכה. אני בין היחידים שנכנסים עם חולצה. אני מתבייש ואני לא חושב שזה יעבור לי אי אפשר. אני חושב שרק עם 3 בחורות הרגשתי מספיק בנוח והורדתי חולצה והאחרות.. היו צריכות לבקש ולא הסכמתי. אני עובד שם שעה. רץ.. שוחה.. קופץ.. מפעיל שרירים ואני לא מצליח להתחמם. תמיד הייתי כוסית שקר לה אבל זה מוגזם. בטח בגלל בעיות זרימת הדם שיש לי. בפעם האחרונה שנכנסתי, אחרי שעה של אימון אני התנשפתי כי עבדתי קשה אבל גם רעדתי כולי ונקשתי עם השיניים. אני לא אוהב את זה.. ואם מדברים על בעיות אז גם עם האופניים אני נדפק. אחרי השעה הירכיים שלי נורא קשות. קשות כמו שהן היו עם הקריש וזה כואב ללכת. אני צריך לשכב על המזרון ולהחזיק את הרגליים למעלה על הסולמות במשך 10 דקות ואז הכל מתנקז וזה כ"כ כואב!!! אבל צריך. אז זה הסוד הגדול שיצא. למה לא סיפרתי?.. כי נמאס לי. אני מרגיש שאני חצי מהזמן הורס לעצמי דברים ובחצי השני אני מתקן אותם (בצורה לא ממש מוצלחת). נמאס לי ששואלים אותי איך הולך לי עם X והרי אני יודע שלא הולך לי טוב ואז אני רוצה להעלם. אני רוצה להיות פעם אחת גאה במשהו שעשיתי. אני לא מדבר על עוגה מוצלחת או מסיבה אלא משהו שבאמת נחשב. אני רוצה פעם אחת לספר על תוצאה שהצלחתי להשיג ולא לספר על הדרך. אני אספר על הדרך רק אחרי ולא להתבכיין על הקשיים. אז זה לא יהיה כאן אבל לא נורא. מי כמוני יודע שיש לי עוד כ"כ הרבה דברים לתקן ולהרוס ולתקן שנית. חבל שאין לי פוסטים של תמונות. אולי כשאני ארגיש בנוח אני אצלם לכם קצת את וינגייט. אני רוצה שיהיו לי תמונות =) בנתיים תסתפקו בתמונה הזאת.. זה מה שקורה כשלא עוצרים בתמרור עצור. לאמא ואחות שלום. האוטו.. אני עוד לא יודע. נסעתי לאסוף אותן היום אחרי. אני מרחם על אמא שלי. התקופה האחרונה נורא קשה לה. כתבתי לכם על השכנים שמציקים וזה משגע אותה. לחוץ במדינה.. העסקה עם הדירה התבטלה ואנחנו גם מפסידים המון כסף בבורסה ועכשיו זה. אולי אני ואחותי נלחץ עליה שנעשה קצת חופש ביחד איפשהו ונברח מכל. (לא שאני יכול אבל הרעיון בפני עצמו די קוסם לי) ועוד משהו קטן. מישהו ראה את המפתחות שלי?? הגעתי היום הבייתה ומאז אני לא מוצא אותם. כמובן שאם אני לא אמצא אותם אז זה יכניס את אמא ללחץ עוד יותר גדול. הכנסתי את עצמי הבייתה אבל אני לא מוצא וחיפשתי בכל פינה. אני ואחותי. בלה. ורק שתדעו שהיום התחיל מצויין!! היו לי בדיקות היום בוינגייט (אני שורף 2300 קלוריות בלי לעשות כלום. זה מה שהגוף שלי שורף המנוחה!!) ואחרי הבדיקות הלכתי לחדר כושר להתאמן קצת ונכנסתי לאיזה חלום מתוק. הייתה שם קבוצה של דוגמניות או משהו. כולן כ"כ יפות!! חטובות להפליא.. ארוכות.. בלונדיניות.. לבשו מכנס כ"כ קצר וחולצה שכתוב עליה "i love israel" ואני.. אני כמעט בכיתי.שמור בטל

נכתב על ידי Oxygen ב 24/7/2006 17:38
21 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן לינק ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה'