2022
30/12/2021, 11:26

סיבה טובה לקום בבוקר. לא להימרח במיטה, לקום כי מישהו שלח לך בוקר טוב, או ששלחת לו בוקר טוב.

או שאתם ביחד, אז זה בטוח בוקר טוב, ואז קמים ביחד לקפה של הבוקר, במטבח או בסלון או עדיין במיטה. וכמה נשיקות.

והודעות על איך עובר היום שלו, איך שלך. תחלופת ממים, תיוגים.

ומה נאכל בערב? ומה נעשה מחר? 

ופתאום הוא שולח לך שיר שהתנגן ברקע והזכיר לו אותך. 

ובערב הוא מבשל ואת עושה את הכלים, בנוהל, או שמחליטים להתעצל ולהזמין וולט. 

ומתכרבלים על הספה, ואז ביחד במיטה. וחופרים איזה שעה על משמעות היקום והחיים ואיך נכנסות כל התוכניות שלנו בבלאגן הזה.

ובסוף את נרדמת בין הזרועות שלו, וכשאת מתעוררת באמצע הלילה, או בבוקר מהקרניים הראשונות של האור, את מרגישה על ענן ורוד.

ופתאום סופ"ש, איפה עושים שישי? ואיפה שבת? ואת לוקחת אותו למשפחה ולהשוויץ בו, הרי תמיד הם אמרו שיש לך דרישות גבוהות ומעניין מי יצליח לעמוד בהן, והוא עומד בכולן, הייתם מאמינים? וגם הוא משוויץ בך, ודווקא כשאת שם ואת מרגישה שייכת את יודעת שבחרת נכון. 

ובין כל הבלאגן הזה של השגרה והחיים, רגעים בודדים כאלה שנותנים לך משמעות.

כשהוא מסתכל עלייך ואומר לך כמה יפות העיניים שלך. כשהוא מקרב אותך אליו ושואף עמוק ומתמוגג מהריח שלך.

כשהוא אומר לך שהוא אוהב אותך ואת חושבת לעצמך, פאק, סבלתי כל כך הרבה זמן, אבל הכל שווה, הכל מתנקז לרגע הזה ולתחושה הזאת.

 

 

שנים הייתי כותבת פוסטים כאלה לטיוטות. מתביישת להוציא אותם החוצה. המרדף שלי אחרי אהבה הרגיש כמו סמן לכישלון, העובדה שהיא לא מגיעה לי סתם כך, העובדה שאני צריכה להצהיר על עצמי כמחפשת, כל אלו נראו לי משפילות. גם כשעבור כל הסובבים זה נראה כמו הדבר הטבעי לעשות. את לא רוצה? את לא מחפשת? איך בחורה טובה כמוך לבד? ולכי תסבירי להם את כל החסכים הפסיכולוגיים הדפוקים שאת גוררת מההורים שלך, שאף פעם לא היית מספר אחת, שאף פעם לא היית נאהבת יותר מכל דבר אחר, מכל אחד אחר, שהיית צריכה ללמד את עצמך להיות במקום השני, אז מה הכוונה, לחפש עכשיו מישהו שאהיה בשבילו במקום הראשון?

אבל פתאום מגיעה שנת 2022. איזה רחוק זה, מהשנים האלה שבעבר הסתכלתי עליהן כיעד אי שם בעתיד. כשחברה שלי התחילה לצאת עם בן הזוג שלה ב-2.2.2018 אמרתי להם אי שם, בצחוק, שיתחתנו ב-2.2.22, במחשבה על כך שזה רחוק מספיק בכדי שהוא לא יילחץ מהרעיון. התחתנו בסוף ב-11.11.21. אפילו לפני היעד המרוחק הזה.

אבל אני מגיעה לשנה המרוחקת הזו, שוב לבד. ונמאס לי להתבייש. אחרי שנים של מרדף אחרי הקריירה שלי, של עבודה קשה ומתישה כדי להשיג את התואר הנחשק ואת המקצוע שאיתו, כשעכשיו אני מרגישה באמת ובתמים שבפן המקצועי הגעתי לנחלה, הגיע הזמן להעביר את המרדף לאספקטים אחרים של החיים. על קופסת המסטיקים שבתיק שלי כתוב המשפט "אהבה היא המרענן הגדול ביותר של החיים", נאמר על ידי פיקאסו. ידעתם שאשתו אהבה אותו כל כך שלאחר מותו היא התאבדה? אני לא מאחלת לעצמי את זה חלילה, לא לאהוב עד אובדן חושים. לאהוב, ולהישאר חשה ושפויה לחלוטין כדי לדעת להעריך זאת. לחלוק את האושר שלי, כי כל האהבה העצמית הזו שעבדתי עליה במשך שנים, כל החיים הכיפיים והשמחה והתחביבים ורגעי האושר - כולם מתמוגגים לאבק כשאת נכנסת בסוף היום למיטה הריקה. 

אז מכל המקומות בעולם, אני הולכת למקום שהתחלתי לכתוב בו כילדה. תמיד הייתי רומנטיקנית, אבל תמיד התביישתי, ולא ברור לי למה. כאן כתבתי על כל הדברים שקיוויתי להם. חלקם הנכבד קרה. מה שלא קרה? בסוף התברר שלטובה. אז כאן עכשיו אני כותבת את מה שאני באמת מקווה לו.

בסוף 2020 איחלתי לעצמי להיות ב-2021 במערכת יחסים. פחדתי לבקש למצוא את האחד. פחדתי לבקש להרגיש נאהבת. הכל בפעימות קטנות, קצרות, שלא ישתבש חלילה.

הייתי במערכת יחסים קצרצרה שריסקה לי את הלב. מסתבר שהתאוששות מלב שבור גוזלת המון אנרגיות. אז לשנת 2022 אני מאחת לעצמי את הדבר האמיתי. אהבה אמיתית. קשר אמיתי. שכל האנרגיות שאבדו לי יאספו מחדש עבור האדם הנכון. אהבה היא נכס שמתרבה ככל שמפזרים אותו - ככל שנותנים יותר, כך נותר לך יותר. את זה אמר רומן גארי. במקרה שלו אשתו התאבדה אחרי שהתגרשו. הוא התאבד אחריה. וואו, למה כל סיפורי האהבה הגדולים נגמרים בכזו טרגדיה?

 

זה יבוא. אני יודעת. אבל רק כדי שיהיה ברור עבור הממונים שאני רוצה. אז הנה. אני רוצה.

שמור   בטל

0 תגובות     הוסף תגובה    קישור ישיר לפוסט _