פרנק נף חי בכיף

אל תוך היער

אני רץ ביער. בידי שקית של סוכריות. אמא נתנה לי אותה.

היא אמרה שרוחות היער אוהבות ממתקים, אם אתקל בהן עלי לזרוק אותם על הרצפה והן יעזבו אותי בשקט.

היא אמרה שככה עשו הילדים האחרים.

אני רץ הכי מהר שאני יכול אבל הצעדים שלי קטנים.

הענפים שורטים לי את הברכיים, קשה לי לנשום.

אני כמעט מחליק על העלים הרטובים אבל אני רץ הכי מהר שאני יכול.

החולצה נדבקת אלי. הריאות שלי צורבות.

אמא אמרה לי לא לפחד, לרוץ ישר לקרחת היער.

כמעט הפלתי את השקית. אני עוצר ומתנשף חזק.

אני מסתכל בשקית. יש שם סוכריות טופי וסוכריות קשות ויש גם סוכריות עגולות, שאני הכי אוהב. אותן אני אזרוק אחרונות.

יש קולות משונים מקדימה.

אני מפסיק להתנשם ובשקט מציץ לקרחת היער מלפני.

יש שם גופות של ילדים קטנים שוכבות על ערימות-ערימות של סוכריות.

אני לא חושב שרוחות היער אוהבות ממתקים.

*****

ראיתי סרט אסונות. דווקא די מפחיד.

כל העיר הושמדה לגמרי אבל הגיבור התעקש לחזור דרך התופת כדי להציל את הבחורה שהוא מאוהב בה כבר שנים בלי להגיד לה.

בסוף הוא מוצא אותה ומציל אותה אבל כל החברים שבאו איתו מתים מוות אלים.

למרות שהם מתו, הוא מאושר לגמרי להיות איתה והם מתנשקים כאילו שום דבר לא קורה מסביבם.

זה איום ונורא בעיני, הסיום הזה. הייתי רוצה להזדהות איתו פחות.

*****

זה לא רגע נעים, הרגע שבו אתה מגלה שמשהו היה לא בסדר כל הזמן הזה.

למשל כשאתה שיכור לגמרי בחמש בבוקר באיזה מועדון עלוב עם בחורה שאתה לא רוצה.

יום אחרי זה אתה חולה, ממש חולה. וזה לא קשור בכלל לאלכוהול או לעובדה שישנת שעתיים.

זה קשור לזה שהגוף שלך דוחה את הסגנון הזה כמו איבר זר.

זה קשור לזה שמשהו חייב להשתנות.

נכתב על ידי פרנק נף , 14/11/2009 23:41,
23 תגובות הוסף תגובה תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לינק ישיר