שלוש גרסאות לזינאדין זידאן

ברלין ,9 ביולי 2006.

זו הדקה ה109 של משחק גמר המונדיאל בין צרפת לאיטליה. זינאדין זידאן, כוכבה האגדי של נבחרת צרפת במשחק האחרון בקריירה המפוארת שלו, הולך כמה צעדים אחורה, מישיר מבט אל בלם נבחרת איטליה, מרקו מטראצי ולפתע נוגח בכל כוחו במרכז חזהו של האיטלקי האומלל.

הקהל הצרפתי ההמום והקהל האיטלקי הנזעם אינם יודעים את נפשם. ההלם במגרש נמשך שניות ארוכות בהן רץ שוער איטליה, בופון, אל השופט וקורא לו לעשות את המובן מאליו, להרחיק את זידאן. לשופט אין כלל שיקול דעת בעניין, אין בכלל אפשרות לעשות משהו אחר. הוא שולף את הכרטיס האדום לכיוונו של הצרפתי ומסיים בכך קריירה מופלאה ברגע מביש.

המשחק מסתיים לאחר בעיטות עונשין ואיטליה זוכה. לאיטלקים, שחקנים ואוהדים כאחד, לא אכפת מדבר מלבד הנצחון, כמובן. אולם שאר העולם הצופה אינו יכול לשכוח את אותה דקה 109 ואת השאלה העולה ממנה, חדה כצעקה – למה הוא עשה את זה ?

 

האפשרות הראשונה העולה בראשי היא הסבירה ביותר ולפיכך המעניינת פחות : הלחץ, המתח, העייפות המצטברת והרצון לנצח בכל מחיר, כל אלה חוברים יחדיו לרגע גורלי אחד בו מטראצי האיטלקי אומר דבר שלא היה צריך להגיד. אדום בעיניים, איבוד שליטה, זעם מבעבע. כל העולם נעלם פתאום ולפתע מופיע מחדש, מאוחר מדי. מטראצי כבר מתפתל על הרצפה בכאבים, שריקות בוז מהקהל והשופט שולח יד לכיס האחורי של מכנסיו, הכיס בו נשמר הכרטיס האדום.

 

זו כאמור האפשרות הסבירה אולם מעניינת ממנה היא האפשרות הקלאסית. זו השואבת את מקורותיה מן הטרגדיה היוונית.

טרגדיות אלו מלוות את עלייתו ונפילתו של גיבורן כאשר על מפח הנפש הנגרם לצופה לנוכח סופו המר של הגיבור, מפצה הסיפוק האסתטי שבידיעה כי גם העלייה וגם ההתרסקות מקורן באותה תכונת אופי בדיוק.

מן המפורסמות בקרב אוהדי הכדורגל שזינאדין זידאן הוא עוף מוזר. פניו בזמן משחק מזכירות בעיקר את פניהם של ילדים המשחקים בחצר הבית ושמועות נפוצות עליו שהוא "איטי" ואף שאובחן כנמצא על גבול האוטיזם. אולם אין צורך בהקשבה לאותן שמועות לא מבוססות, מספיק לשמוע ראיון עם השחקן כדי להבין שהוא לוקה בחשיבה מעט פשטנית. אלא שעל מגרש הכדורגל זידאן הוא גאון, ומפתה לחשוב שיש קשר בין הדברים. מפתה לחשוב שזידאן הוא סוואנט של כדורגל, שקור הרוח האגדי שלו נובע מהעובדה שהוא אינו מודע לחשיבות הרגע. הנה לדוגמא הפנדל שבעט בחצי הגמר :  צעד אחד אחורה ובעיטה אגבית אבל קטלנית. עיניו האדישות לא חשפו לרגע שהוא מתרגש, שחקן אחר אולי היה נלחץ או מתבלבל, אבל לא זידאן. הוא נראה כאילו הוא משחק כדורגל בשכונה.

וכך בדיוק הוא נראה בדקה ה109 של משחק הגמר : לא מודע לגודל הרגע, למאות המצלמות הבוחנות אותו, ל2 מיליארד האנשים הבולעים בשקיקה כל תנועה שלו. מבחינתו זה היה פשוט- קיללו אותו אז הוא הרביץ.

 

האפשרות השלישית, המופרכת כמעט, היא זו המעניינת אותי ביותר - זידאן עשה זאת בכוונה.

כדורגל הוא משחק של רגש, מיליארדי אנשים בכל העולם מתחברים אליו מכוחו של רגש זה. אולם המונדיאל הזה, יותר מכל אחד אחר לפניו הוא מופת של מסחור הרגש. כל תנועת שמחה, כל עוית כאב, כל התפרצות זעם וכל תוגת הפסד, צולמה נארזה ונשלחה אל הצופה המשלם. כל דמעה וחיוך במונדיאל הזה מומנו על ידי חברת ענק כלשהי, כל הנפת יד או השפלת מבט הובאו אליכם בחסות.

אבל יש רגש אחד, אחד בלבד, שהוא יתום. אין לו מממנים ומפרסמים. אין דרך נוחה למתג, לקטלג, לארוז ולמצב אותו. אין לו מוזיקה מתאימה ואי אפשר להסביר אותו בקליפים קצרים. הוא אורח לא רצוי בכל אולפן או קמפיין, בעולם הרוצה רק לקנות ולמכור הרגש הזה הוא מוקצה.

בהחלטה מודעת לחלוטין, כך אני משתעשע בדמיוני, באקט אחרון של גאונות, גמר זידאן אומר בליבו להחזיר למונדיאל הזה את הרגש הטהור היחיד שעוד נותר, הוא החזיר לו את הבושה.

שמור   בטל

נכתב על ידי פרנק נף , 10/7/2006 18:39,
64 תגובות     הוסף תגובה     תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack)     לינק ישיר    

---

<< חגורת הצניעות >> ±
<< הקומונה של לי >> ±

מנוי
   
כן   לא