הצעה לדיאלוג ללא פנים

היא: 

ובינתיים אני דומייה נטולת-

הכרה. אין מילים, בעולם אין מילים

בשבילי. מה יודעת השמש זולת

האדם בבקרים? מלאכים עוד עולים

ויורדים בלילות; אך השמש, אלת-

הבקרים, מנפצת אותם עוללים

ותמים לרסיסים של אור-בוקר מוחלט,

והכול מטשטש, מתמלא ערפילים.

הוא:

אך בבוקר העיר טהורה, הרחובות

ממריאים. את יודעת, אהבתי אותה

כי דמתה היא לשמש. כולן, אהבות

שאספתי, היו בבקרים. עלטה

מפחידה אותי עוד מילדות. הן שבות

לראשי; כן, השמש תמיד להטה

מעלינו. היום זהו בוקר עבות,

והשמש נטמרת בתוך שמלתה.

היא:

זה מפחיד. הסתכל איך הבוקר מולט,

איך עבים כמו שדים, איך שמיים חולים.

זה מזכיר לי דברים שנגוזו; מילת-

אהבה ישנה, דברים חלולים

אחרים. אבל אין לי מילים. המולת-

הרחובות רחוקה, אך טל על עלעלים

הוא שקט ומוכר לי. כמעט ונפלט 

לי הסוד, ואתה מסתתר בצללים.

הוא:

אין אני מסתתר, אני כאן. רבבות

כבר סיפרו לי אודות חלומות-בעתה

שרדפו אותם; אך אני כאן, מקשיבות

לך אוזניי בתשוקה. כאן עוד לא נשפטה

אף-אחת מעולם; שחררי עכבות

ישנות, שחררי הדחקות שֶנָּּטַע

איש אחר. הסתכלי בריקוד-שלהבות-

הפרחים, נסחפות במשחק-הלטה.

היא:

אתה שוב מדבר לראי ונמלט

לדמויות נשיות, להבלי-הבלים.

הוא:

לא שכחתי. את רק דומייה, מחשבות-

שֶׁקֶט; את זה אני ואני זה אתה.

מעין.