חקלאי

 

קראתי את חרישית והחלטתי לפרסם סיפור קצר שישב עד עכשיו אצלי בטיוטה.

 

o-k

 

הזמן הגיע,

מרחוק.

והוא בתוכו יודע שהעת מתקרבת.

הוא יודע שאין ביכולתו. אין לו הכוחות לשנות את המציאות שנכפתה, את הגזרה הנוראה.

כמה שניסה, כמה שעשה, כמה תפילות לבורא עולם, ודבר לא עזר.

בקושי יש לו הכוחות לשאת את המצב עכשיו. ואולי גם זה לא?

 

יושב על הקרקע בין השתילים ששתל אך לפני שבוע, או אולי היה זה חודש? או שנה?

אינו זוכר. הכל נראה כל כך מוטרף, מציאות הזויה.

לא איכפת לו שהאדמה רטובה מגשם של ממטרות, מהדהדת רעש של פלסטיק הנוטף על רגבים.

מחשב כזה טיפש, לא יודע שנגמר הצורך בנוזל החיים.

הכל נשמע כל כך מרוחק, נוסטלגי כמעט, והוא בשטח הפתוח יושב, כמו קרס ללא יכולת קימה. 

מכנסיו הטובים מתלכלכים מבוץ, אצבעות ידיו חופרות בכח באדמה הלחה, חופרות ללא מטרה, סופגות אל תוך ציפורניו את גרגירי העפר, מנסות לחוש שוב, להרגיש עוד פעם את לבה הפועם באהבה.

 

חופר בכח,

חופר בכאב.

והיא חשה. 

היא חשה שזאת הפעם האחרונה, מתמסרת לו ונמרחת בשכבה עבה על נקבוביות עור ידיו המחוספס.

אצבעות לחות, אצבעות מלוכלכות מעבודה קשה.

דמעות של צער זולגות מעיניו בשתיקה ממליחות אדמה דווה.

והיא?

היא סופגת הכל בשתיקה רמה. כמו מכריזה: "אשאר שוממה עד שובך!"

 

חקלאי!

תמיד רצה להיות חקלאי.

מבוגרים הרימו גבה כששמעו את תשובתו לשאלתם: "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?"

והוא שבבהירות קולו הצעיר והצלול ענה: "חקלאי, מעבד אדמה. רוצה לראות עצים בפריחתם לשתול פרחים ולגעת באדמה", לא הבין מדוע חייכו? מדוע לא ברצינות התייחסו?

 

נהרות של דמעה לא פוסקים מרדת, מתערבבים במטר הפלסטיק הרוגש.

והיא שוב בדממה מבטיחה: "אשאר שוממה, אשאר שוממה,

עד שתחזור אלי ותגאל אותנו מיסורנו, אתה או בנך או בן בנך..."

 

רטוב כולו החזיקוהו, נושאים אותו בעדינות אחיו צעירי המדים. נושאים אותו אל האוטובוס הקר והמנוכר.

והוא בוכה בוכה,

בדממה, בדממה.

וכשיושב באוטובוס וצופה בה מבעד למסך של ערפל, צופה בה ובאחיו הכואבים את ניכור הגזרה הבירוקרטי וחסר החמלה. קופץ פתאום ובפרץ של כוחות לא ברורים, פותח חלון, מוציא ראשו ומרים ידיו כלפי מעלה בתנועה של נצחון וחיבוק.

בעיניים קרועות כליבו שותק לרגע

ואז פיו קורא בקול ממעמקי נשמתו:

"יחי צה"ל, תחי מדינת ישראל!

יחי צה"ל, תחי מדינת ישראל!

יחי צה"ל, תחי מדינת ישראל!"

 

 

 

 

תודה לחרישית, זחי ובת שיר על שמשתפים ברגשותיהם הכואבים והכועסים.

גם אם אני לא תמיד מסכים לכל מה שנכתב אצלכם דעו לכם שכתיבתכם נוגעת ומשפיעה.

שלא נדע יותר כאב כזה, קריעה כזאת, צער גורף שכזה הצועק ממעמקי האדמה.

 

o-k

  

שמור   בטל

נכתב על ידי קלינמן, 18/5/2006 15:19, בקטגוריות דיכי, פה ושם, מהורהר
14 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של o-k ב-20/5/2006 23:35

---