מבחנים ותעודות

הכל התחיל לפני כשלושה חודשים.

 

o-k

 

"קלינמן!"

הדהדה בביתנו קריאתה המדודה של אשתי שתחי'.

כשהאחת והיחידה פונה אלי בטון שכזה, מיד אני יודע שאירוע הרה גורל התרחש או עומד להתרחש.

ואכן כך היה.

"עת פקודה הגיעה..." המשיכה ואמרה הזוגה (טוב לא בדיוק במילים האלה אבל זה היה קרוב).

"...הבכור קיבל דף מבחנים שכולל את כל המבחנים שיתקיימו עד סוף השנה.

אתה רואה..." נפנפה במסמך המרשיע.

"...אין ברירה! אני מחלקת את העבודה ביננו..."

בשלב זה הפרצוף שלי קפא , אבל נזכרתי בזה, ומיד התחלתי לחייך  ולהמשיך להקשיב.

"..אתה אחראי על המבחנים בנביא, רש"י והכנת העבודה בספרות..."

כאן הגיע השלב שהלבנתי קלות (ולא, זה לא היה בגלל האין לבן של השיניים מהחיוך).

"...ואני אלמד איתו לחשבון, אנגלית, תורה ואעזור לו בעבודה במדעים." המשיכה היקירה.

"כן המפקדת." הצדעתי וחיפשתי מקלט קרוב.

לצערי כל המקלטים באיזור היו סגורים, מה שלא הותיר לי ברירה אלא לקבל לידי את החומר המדובר ולהתחיל לנסות ולהבין מי נגד מי, כמה, איך ובעיקר למה אני?

 

 

 

 

למחרת הגיע ואיתו הפציע יום חדש ואינטנסיבי.

ערב ירד, ואני חזרתי מהעבודה והתיישבתי לי בששון ובשמחה (חיוך אמרתי כבר?) ללמוד עם הבכור.

חלפו מספר דקות ונחשו איזה טון משמח נשמע מפי היקירה? נכון...

"קלינמן!" הדהדה הקריאה בין קירות הבית חוזרת אל עור התוף של אוזני ומלטפת אותו ברכות.

"כן, זה אני" מלמלתי לעצמי.

הרמתי את ראשי מערמת הספרים של הבכור בחיל ורעדה, וה"בעיה" שהקריאה בישרה אכן הלוך הלכה והצטברה לפתחי.

התברר, שלצדיקה יש ערמת מבחנים לא קטנה משלה.

"אין ברירה..." סיכמה זוגתי.

"...חצי חצי!"

"אבל מתי?" לחשתי כמעט לעצמי בחיוך רטורי מיואש.

"תמצא זמן..." אמרה בנעימות.

"... אתה רוצה שרק לילדים שלנו תהיה תעודה גרועה?"

כמובן שעם טענה כזאת כל התפיסה שלי ש"לא הציונים עושים את הילד, אלא החינוך ובנין האישיות...", הושמה בהקפאה עמוקה בתוך קלמר ההשגיות. לא נותרה לי שום ברירה אלא לשנס מותני, לפתוח יומני ולרשום לעצמי תזכורות בכל פינה ריקה אפשרית: ("מחר דיאטה, מחר דיאטה" שוב זה קרה, אין אדם כותב אלא מהרהורי ליבו. התכוונתי לכתוב) "ללמוד עם הבכור, ללמוד עם הצדיקה, ללמוד עם הבכור, ללמוד עם הצדיקה וכו' וכו' וכו'..."

"אנחנו כבר נראה להם למורים האלה.

אין מצב שהקלינמנים לא יעמדו במשימות שלהם בכבוד ובהצלחה!"

 

o-k

 

(יום שישי לפני כשבוע...)

"אבא, קיבלנו תעודה" אמר הבכור באגביות כשהוא נכנס בסערה הביתה בסיום שנת הלימודים.

"מצויין", עניתי לו.

"כמה נתנה לי המורה לספרות?..."

 

o-k

 

"לא ניתנה חופשה לתלמידים, אלא כדי שיוכלו הוריהם לנפוש קלות בין תקופת מבחנים אחת לרעותה."

(מתוך ספר החיים הקלינמני הגדול)

 

o-k

 

שמור   בטל

נכתב על ידי קלינמן, 6/7/2006 16:09, בקטגוריות ילדודס, ש שמ שמח
37 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של o-k ב-16/7/2006 00:04

---