כריך של פחד

 

ככה "סתם" בתקופה של מלחמה אנחנו מראים להם ובועטים בשגרה עם עוד פרוייקטים של ישרא שחיים ונושמים. שנאמר: "עם ישראל חי", ו"נצח ישראל לא יפחד" (או משהו כזה).

אז רדרל העבירה לי את פרוייקט הכריך (סנדויץ' בלעז, או שמא יש לומר סנדביץ'? או אולי סנדוויץ'? , כל התשובות נכונות.) ועידית העניקה לי את שרביט הזכות לפחד.

 

והנה הנה מצאתי עצמי אוכל כריך כדי להתגבר על הפחד ומטייל במעלה שרשרת הבלוגים לראות מהיכן נחתה עלי מנת הקלוריות והאנדרנלין...

 

o-k

 

ובכן, להלן ממצאי ועדת החקירה בנושאים כבדי משקל אלה לאחר שנבחנו על שולחן המטבח וממקום המסתור.

 

אסופת הקלוריות התגלגלה אלי בדרך זו:

מכבס ותולה (סנדוויץ') החליט שהוא רוצה לראות מה הולך אצלנו במטבח ולעשות לי תיאבון כשהוא מציג את ארוחת הבריאות שלו, לחם שיפון עם שליש אבוקדו, טיפת לימון שתי פרוסות עגבניה וקמצוץ מלח.

בקלילות "מעוטת" קלוריות זו הוא העביר את סכין המריחה לסיבורן (סנדוויצ'ים), שהחליטה להעלות את רמת החומציות בפה שלי עם ג'באטה של חצי אבוקדו בשל (מהעץ! מהעץ! יש לה עץ!), קורט מלח, קמצוץ פלפל שחור גרוס, כמה טיפות לימון טרי, חופן אגוזי מלך לא קלויים... ולפעמים אפילו תוספת תופסת של פרוסות גבינת צאן ממחלבה מקומית קטנה.

מזיל ריר המשכתי הלאה ומצאתי את עצמי בפוסט של ג'וליאנה (סנדוויץ' או כריך) מגלה אצלה שלחם קימל, אבוקדו מעוך (אבוקדו כבר אמרנו?), זיתים שחורים מקומטים ועגבניה שלפעמים חוסלו אצלה לארוחת הבוקר עוד לפני שהיא הגיעה לבית הספר.

חושב מה אני אחסל עוד לפני שאני בכלל אגיע למטבח רדרל (סנדויץ') הזכירה לי את טעמה של המרגרינה הנמסה מחביתה חמה בתוספת עגבניות על לחם טרי טרי (יאמי יאם).

למזלי בזאת הגיע סכין המריחה לידי אחרת הייתם שומעים את קרקורי הבטן שלי בשידור חי גם ב-CNN ובשביל זה ממש לא צריך שיעורי פיתוח קול...

 

 

 

 

לעומת זאת ועדת החקירה בראשותי לא הצליחה (מחדל שילמד שנים רבות בפקולטה להסטורינה של הוניברסיתת רב מילן) להתחקות אחר מקור הפחד והשרביט שקיבלתי מעידית (שכנראה לא אוהבת לרקוד בחתונות ), דרך בחור טוב, פרת משה, ~תמר~, 008, יובל, אוגי, בורג, אורנג', talider ועד לריי=]] (שכנראה פחדה לחשוף את המקור שהעביר לה את השרביט או שהיא פשוט רצתה לגאול אותי מיסורי המחקר המעמיק...), השרביט הזה הכניס אותי עמוק עמוק אל תוך הבונקר להסתתר מפני שק הפחדים המטייל בישרא לכל עבר.

 

o-k

 

ונעבור למסקנות הועדה:

 

כפי שציינתי פעם, הכריך שאני אוכל (וחושב עליו גם עכשיו) כשאני ממש רעב ואין כלום באיזור, טומן בחובו שכבת ממרח שוקולד נדיבה, הרגל עצבני שהחל אצלי עוד בימי כריכי בית הספר שאופיינו בשכבת מרגרינה ומעליה שכבת שוקולד השחר מטפטף ומלכלך חולצות (היום אני מוותר על המרגרינה).

כיום כל כריך שבא ובמיוחד עם הוא בעל ארומה משובחת הרי שהוא ברוך הבא, וזאת למרות הרצון שלי לשמור על הפיגורה.

הכריכים של הילדים שלי לעומת זאת מאופיינים בד"כ בכמויות של חומוס, חביתה, פיתהפיצה או גבינה. בכל אופן יש לשים לב לבקשות היומיות ואוי ואבוי אם אמא או אבא יתבלבלו ויתנו חביתה לאחד וחומוס לשניה...

 

לעומת זאת הפחדים ששולחים אותי לאכול (או לפחות לחשוב על אוכל) הם:

(1) הפחד מהלא ידוע.

(2) הדאגה למשפחה והרגשה של חוסר אונים ביכולת השמירה עליהם.

(3) השאלה שעולה בראשי ובליבי בכל פעם מחדש: האם אני ממצה את הפוטנציאל? או שבעוד כשנה כשאגיע לגיל 80 אסתכל אחורה וארגיש שבזבזתי את חיי... (נינה?)

 

 

 

ועכשיו אני שמח להעניק את שרביט הפחד לרדרל ואת סכין המריחה לעידית

ובעדכון קליל גם את שרביט הפחד וגם את סכין המריחה לאלמוניני...

(מי אמר אני ולא קיבל?)

 

בתיאבון, חיזקו ואימצו כי הצלחות נוספות בדרך (יש בורא לעולם ובלי אופטימיות (ריאלית שכזו) לא היינו יכולים לחיות במציאות המטורפת שמסביבנו ).

 

o-k

שמור   בטל

נכתב על ידי קלינמן, 17/7/2006 12:16, בקטגוריות עוד פרוקיט
33 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של o-k ב-20/7/2006 13:53

---