שבת קודש של צו 8
ליל שבת נפרד לאיטו מסביבתי משאיר אותי יושב בשער הישוב, אוחז בנשק וצופה בזריחה העולה ומאירה בשקט את העולם.
יש בה משהו מרגיע בשמש העולה, יש בה עומק של תום חדש בשמש המפוגגת את קורי העייפות ויוצקת כוחות רעננים בעורקי הגוף הלאים.
מי יודע שהשקט הזה השורר סביב סביב, מבשר על בואה של סערה, מי מדמיין שסוּפה תופיע בעוד תקופת זמן כל כך קצרה אל סף ביתנו השקט.
המחליף לשמירה מגיע ואני לוקח את הנשק וצועד הביתה, פוסע לנמנם קלות לפני שתתחיל תפילת שחרית של שבת המלכה.
הזמן חולף עובר במהירות, שניות מספר לפני שאני יוצא אל התפילה נשמעת בדלת דפיקה. 
"יש לך צו חירום..." מודיע המילואימניק העומד על מפתן הדלת, יש לו מבט רציני לבחור וחצי חיוך של אין ברירה עולה על שפתיו, "...בעוד שלוש שעות יגיע אוטובוס לשער הישוב ויקח אותך ואת שאר המגוייסים מהישוב לנקודת האיסוף. משם תמשיכו ישירות לימ"ח." הוא מוסיף.
"מה? למה? מה קרה?" שואלים אני ואשתי כל אחד בתורו, "הרי הודיעו לי על מילואים בשבוע הבא בצפון השומרון?...".
"הרבה תשובות אין לי" עונה המגייס, "על המצב בצפון אתם בטח כבר יודעים, החליטו להפעיל חלק מהכוחות שדיברו עליהם ואתה ביניהם. כדאי שתתכונן, נפגש בשער...", מסיים המבשר את דבריו וממשיך בדרכו להעיר תושבים נוספים בישוב למציאות חיים אחרת.
"אז זה היה הצלצול הלא מובן של הטלפון אתמול בשעת ארוחת ליל השבת..." אני חושב בתוכי, "..., זאת לא היתה טעות במספר. זה היה הצלצול שהדחקתי ואמרתי שהוא לא בשבילי כי יש לי בכל מקרה מילואים בשבוע הבא בשומרון..."
הקפצה כזאת בשבת, הקפצה שכזאת המקפיצה את כל המשפחה.
הכל מתבלגן. כל הסדר הידוע והמוכר משתנה.
הרגשה של מלחמה, הרבה מאוד חוסר ידיעה וחילול שבת של פיקוח נפש שאני צריך לבצע כדי להגן על המדינה.
צריך להכין תיק, לשלוף את הנעליים והדסקיות מהאחסון, לארגן את כל שאר ה"שטויות" שצריך תמיד למילואים, והכי חשוב לשנות מהר את הגישה, להתכונן נפשית לכניסה הזריזה אל תוך מערכת החשיבה של הצבא.
ולתוך כל אלה נשאבת המשפחה האהובה.
אשתי שיודעת עוד פחות ממני מה הולך לקרות, והילדים שרואים איך אבא לובש מדים ומתכונן לצאת לצבא לתקופת זמן לא ידועה.
"אבא, לכמה זמן תלך?" שואלת הצדיקה.
"לא יודע חמודה, אני מבטיח להתקשר כשאוכל..." אני עונה ומביט אל תוך עיניה העמוקות והמבינות.
"אבל אבא, למה קראו לך בשבת?" חוקר הבכור.
"אתה יודע חמוד שיש מלחמה בצפון, אז החליטו שצריך עוד חיילים שילחמו וינצחו את החיזבאללה..." אני עונה תשובה שלא באמת נותנת מענה לשאלה ששאל.
שאלות של ילדים, שאלות כל כך חודרות, כל כך נכונות, ואני צריך להפיג חששות, לנחם, לחייך ובלב צביטה כל כך גדולה.
הכל מתערבב לכדי עיסה של לא ידוע, ערפל של קרב עוטף, וההרגשה שהנה ככה זה מרגיש, ככה זה באמת נראה, ככה מתחילה לה מלחמה.
 
o-k
 
בשער, ליד האוטובוס, אני עומד עם כל המשפחה, מחבק, מנשק ומחכה שיאספו את שאר המגוייסים.
הילדים קולטים, מצלמים הכל פנימה, ואשתי הגיבורה מחייכת, מפנימה, שומרת על המורל בשביל כל המשפחה.
כולנו עוד בהלם, איך ברגע משתנה לה מציאות חיים.
האנשים נאספים, כולם לבושים מדים ומחזיקים תיקי מסע, עולים אחד אחר השני בעיצומו של יום השבת על האוטובוס, אוטובוס היוצא הלאה לנקודת המפגש הבאה.
אני מחייך מבעד לחלון, מבליע דמעות של אהבה, מנופף לאשה ולילדים שיראו את אבא שלהם שמח כשהוא מנופף לשלום בצאתו למלחמה.
להתראות יקירים, נפגש בקרוב.
שמרו על עצמכם, הכל בעזרת השם יהיה טוב.
 
אחר כך,
רק כמה דקות לאחר מכן,
שותק, מפנים, מתחיל להבין.
מסביב כל אחד מגיב אחרת. יש מי שמדבר ללא הרף, יש מי ששותק, יש מי שצוחק, אבל כולם עוטים מיד את כשורי החיילוּת, מספרים סיפורי צבא, מחזקים את הנפש, את הרוח, נזכרים במורשת הקרב כחלק מהפנמת המצב, חלק מההכנה העצמית הפנימית ללחימה, כולנו נבצע כראוי את המשימה.
 
o-k
 
שוב אני יושב באוטובוס והפעם בדרכנו לימ"ח בצפון.
רוב החברים מסביב שותקים, רובם מכונסים בתוך עצמם, חושבים על העתיד לבוא ונזכרים בפרידה שחוו אך לפני פחות משעה, פרידה שאולי לחלקם היא לנצח.
ככה, בשקט שמסביב, בלי להתבלבל, י. מהישוב מתחיל לשיר. ולא זה לא "סתם" שיר של מורל שהוא שר, י. שר את מנגינת השבת.
י. מזמר בקול רם, בקול חודר ללא בושה, שהרי שבת היא ולא הספקנו לשיר שירים לעונג של ארוחה.
"יום שבתון אין לשכוח זכרו כריח הניחוח...".
והניחוח מתפזר בין כל החברים, מעלה חיוך על פנינו כשאנחנו מצטרפים לשירה ומוצאים בה מעט מנוחה לנפש עיפה.
"יונה מצאה בו מנוח אהה אי יאי יאי..."
"כמה שצריך ללמוד מי." אני אומר לחבר היושב לידי,
"כמה צריך ללמוד ממנו לא לפחד בלהיות אתה עצמך, לתת דרור לעצמי האמיתי. ואיך שהאתה הפנימי בא לידי ביטוי במצבים שכאלה...", החבר מחייך, מהנהן ושנינו ממשיכים להצטרף לשירה לומדים עוד לקח בחיים של עשייה. 

 

פתאום עולות הדמעות

פתאום עולות הדמעות
ככה
בלי התראה
ואני?

אני עוצר אותן בכח מלהתפרץ,
עוצר אותן בחריקה מלהתנפץ.
מלחמה באופק ואני מעמיק לתוכה,
נזכר בכל הרגעים שחלפו ואינם,
נזכר ומוקיר את כולם.
מבטיח בתפילה, מבטיח ונכלם,
לא אוותר עליכם עוד לעולם.
על חיוך של ילד
ומבט של הקטנה
על שאלה אוהבת,
ולחי חלקה.

לא שוכח ודמעה שובבה
מזכירה שוב עד כמה הלב גדוש בגעגוע
גדוש עד הראש החושב
גדוש ואוהב.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי קלינמן, 28/8/2006 01:15, בקטגוריות מהורהר, צבאי
29 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     4 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של o-k ב-1/10/2006 00:35

---