בחינה עצמית
 
ימים "נוראים"

עננה קטנה רחפה בשמים, מתמוססת לאיטה ע"י קרני השמש היוקדות. החום והלחות יצרו מחנק וגם משב הרוח הקצר שנשב לא הועיל להרחיקם. פעית כבשה תועה נשמעה הרחק בתחתית הואדי, הולכת ומתרחקת, מחפשת את הרועה, מחפשת את העדר.
מחשבותיו של עוזי נדדו, אוזניו שומעות לא שומעות את הפעיה. עיניו עקבו אחרי הזבוב התורן והמזמזם שהפר את השקט ששרר בתוך עמדת השמירה.
עוזי ידע שישנם שני יעדים אסטרטגים אליהם יכול הזבוב לעופף.
האחד, ערימת העיתונים המתגבהת בפינה.
השני, צלחת שאריות הלוף שכבר יומיים מחכה שיחזירו אותה למטבח ובינתיים רק מעלה עוד עובש.
הזמזום נפסק ועוזי צפה איך הזבוב נוחת על שאריות הלוף הישנות.
"טוב" חשב, "שיהנה, כל עוד הוא לא מתקרב אלי שיזמזם לו כמה שהוא רוצה. לי זה לא מפריע לי להתעפץ."
עוזי עצם את עיניו מנסה למצוא תנוחה יותר נוחה על הכסא הישן.
"אולי כדאי להוריד את האפוד" הרהר, כשידו נוגעת בקליפסים.
"שלילי בזנטי!" מלמל.
"הדבר האחרון שחסר לי זה שהסמל יקפוץ לפה ויתפוס אותי בלי אפוד. ממש אין לי חשק לסגור 28 בגלל שטות כזאת."
עוזי הוריד את ידו מהקליפסים והמשיך לנמנם.
השמש החלה לשקוע במערב צובעת את ראשי ההרים באדום ועוזי הרגיש איך החום מתחיל להתפוגג.
"ראש טוב, לפחות מזג האויר משתפר" ניחם את עצמו.
ציפור בודדה עברה בשמים גואה על זרמי האויר החם, ועוזי הביט בה ונאנח.
"היא חופשיה לטוס לאן שהיא רוצה", הרהר בעגמומיות, "ואילו אני תקוע כאן בלי שאף אחד שואל אותי מה אני באמת רוצה לעשות."
עוזי נזכר בכעס בשמעון, חניך התיקים, מי שהחליט לשלוח אותו לשמור במוצב "דאון" במשך החג.
"גם כן הגרלה" לחש בזעם לעצמו, "הכל מכור."
"אני מכיר את האנשים האלה, עושים את עצמם צדיקים ובעצם מארגנים הכל לטובתם."
"בטח החבר'ה בבסיס ישמרו שעה - שעתיים גג כל יום הכיפורים, יחרפו אותה כמו דובים, ורק סחבק  הולך לשמור שתים/ארבע כל היום וכל הלילה במוצב דאון/דכאון שעל יד גבול הצפון".
"פצצות, פצצות שחבל"ז" חשב, בוהה בזבוב שהחל לרחף לעבר ערימת העיתונים העתיקה.
"לא מספיק כל האימונים והתיזוזים שהיו השבוע, לא מספיק היבלות ברגליים, עכשיו גם את יום הכיפורים אני הולך לבלות בשמירות סופר משמימות."
"לפחות..." עלתה מחשבה מנחמת בראשו, "לפחות יקח זמן עד שיתארגנו ויחליפו אותנו בצאת החג. מה שאומר שאת התיזוז הגדול שהבטיח המפקד משה במוצאי כיפור, פספס נפספס..."
קול צעדים מתקרבים נשמע מכיוון שביל החצץ.
עוזי הזדקף בבהלה מסדר את הנשק ואת האפוד.
"מי זה יכול להיות?" שאל את עצמו  והציץ מעבר לחלון לכיוון השביל.
"אה, זה רק אלי. בחיאתקום, איך שהוא הבהיל אותי. נראה מה הוא רוצה."
עוזי קם בכבדות מהכסא, פתח את הדלת ויצא אל מחוץ לעמדת השמירה.
אלי היה חגור באפוד ונראה שהוא הגיע להחליף את עוזי.
"אלי, מה קרה?" שאל עוזי מופתע.
"אתה אמור להחליף אותי רק בעוד שעה?"
אלי הנהן בחיוך והשיב: "כן כן, זה בסדר, תוכל להחזיר לי את  השעה הזאת אחר כך. פשוט חשבתי שתרצה להתקלח כמו בן אדם לפני יום כיפור, ולהתפלל מנחה בלי לחץ של זמן, אתה יודע..."
עוזי קלט את דבריו של אלי במהירות.
המחשבה הראשונה שקפצה לראשו היתה: "אופס, מנחה."
בעקבותיה הופיעה מחשבה אחרת, כועסת: "נודניק, בשביל מה הוא צריך להגדיל ראש?"
אבל כלפי חוץ לא השתנתה הבעת פניו של עוזי והוא הודה לאלי מתנצל, "צודק, תודה. הראש שלי לא מאופס."
"טוב, שתהיה לך שמירה נעימה." פלט עוזי והתחיל ללכת באיטיות לכיוון המגורים פורק את הנשק תוך כדי הליכה.
"גמר חתימה טובה", צעק אחריו אלי מתוך העמדת השמירה.
עוזי הרים את ידו בתשובה מבלי להסתכל אחורנית, משהו בתוכו פקע.

 
 
"ימים נוראים"
עננה קטנה רחפה בשמים, מתמוססת לאיטה ע"י קרני השמש היוקדות. החום והלחות יצרו מחנק וגם משב הרוח הקצר שנשב לא הועיל להרחיקם. פעית כבשה תועה נשמעה הרחק בתחתית הואדי, הולכת ומתרחקת, מחפשת את הרועה, מחפשת את העדר.
רעש עלה מתוככי עמדת השמירה והפר את הדממה ששררה באזור.
עוזי קרא את התאריך שכתוב על העיתון, מחזיק אותו לרגע מול עיניו לפני שהוא זורק אותו לפח, "יג ניסן???" פלט בקול והתעצבן.
"בחיאתקום, חצי שנה העיתון הזה שוכב פה, מעלה אבק ומסריח את המקום. ומה אנשים עושים? מוסיפים עוד עיתונים לערימה. אפשר לחשוב מה מסובך לאסוף הכל ולזרוק לפח שנמצא 20 מטר מכאן."
"ממש עצלנות לשמה!", סיכם עוזי בינו לבין עצמו.
עוזי תפס את הצלחת עם שאריות הלוף שעמדה כבר כמה ימים בפינה ורוקן את הזבל הישר אל תוך הפח.
"על זה אין בכלל מה לדבר" מלמל לעצמו.
"אני אקח את הצלחת הזאת בסוף השמירה למטבח" חשב שוטף אותה עם מים מהמימיה.
עוזי הניח את הצלחת להתייבש והתישב על הכסא כשהוא צופה דרך החלון אל הגבול הקרוב.
"ערב יום כיפור" עלתה מחשבה בראשו.
"יום הרחמים וחתימת הדין מתקרב, ומה אני עושה, כועס, אוף".
המחשבה על יום הכיפורים גרמה לעוזי להרגע במהירות והוא נתן למחשבותיו לרוץ לכל הכיוונים תוך שעיניו משוטטות על גדר המערכת.
"אני לא יכול לקרוא בשמירה" הרהר, "כי זה לא זמן קריאה אלא זמן שמירה. אבל אני כן יכול להזכר במה שכתוב בספרים."
עוזי נזכר באחד הכללים שסיכם לעצמו מהספר "אורות התשובה" של הרב קוק: "תמיד יש על מה לחזור בתשובה, תמיד יש מה לתקן, זהו חלק מתפקידו של האדם בעולם."
השמש החלה לשקוע במערב צובעת את ראשי ההרים באדום ועוזי הרגיש איך החום מתחיל להתפוגג.
הוא חייך כשנזכר בדבריו של שמעון כשהם עוד היו באותו החדר בישיבה.
עוזי ישב ליד השולחן לומד ומתרכז בספר שבידו, כאשר שמעון נכנס בסערה האופיינית לו ספק זועק ספק צוחק: "איזה חום פה! מה קורה? אמנם: "כשהנשמה מאירה גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים", או יותר נכון לזמן קיץ: כשהנשמה מאירה גם עם החום הכי גדול אין בעיה להתמודד, אבל..." הוסיף שמעון כשהוא סוגר את החלונות ומדליק את המזגן. "אין שום ענין להזיע לשמה!"
"הרצנו צחוקים ודחקות בישיבה" חשב עוזי, "הומור של בני ישיבה, זר לא יביננו".
"ובכלל, שמעון הזה צדיק" הרהר עוזי, "אני לא מסוגל כמוהו לארגן את כל השמירות והתיקים, לריב עם כולם שיעשו את העבודה כמו שצריך, לחטוף צעקות מהמפקדים כשמשהו נדפק, וגם לרשום את עצמי לשמירה בשעות הכי קשות כדי שלא יהיו מריבות מיותרות."
זכרון נוסף קפץ לראשו של עוזי, הוא נזכר באותו הלילה שבו שמעון נרדם תוך כדי כתיבה, מותש, מחזיק את קרעי רשימת השמירה מקומטים בידו.
"אין מה להגיד, משקיען אמיתי הבחור. לכן אני נותן לו גב מתי שאני יכול, זה המעט שאני מסוגל, אבל גם זה משהו."
"מה שחבל לי" הצטער עוזי, מחשבותיו נושאות אותו לנושא אחר, "זה שלא יהיה לנו מניין ותקיעה גדולה ביום הכיפורים".
עוזי נזכר במה שסיפר לו החברותא הבוגר בישיבה. איך דוקא ביום הכיפורים גם הוא התפלל ביחיד בשום מקום, ואיך דוקא כשעמד לבדו מול בורא עולם הוא חוה התעלות מיוחדת שלא זכה לה בישיבה.
"אמנם אני לא צדיק כמוהו" חשב עוזי, "אבל זה לא ירפה את ידי מלתת את ליבי לפני בורא העולם".
קול צעדים מתקרבים נשמע מכיוון שביל החצץ.
"זה בטח אלי" חשב עוזי, מתנער מגל המחשבות ושולח מבט לכיוון השביל המוביל אל מגורי השומרים.
"אכן כן."
עוזי התרומם במהירות ממושבו ויצא מעמדת השמירה.
"הלו אלי, מה המצב אחי?" שאל עוזי בלי לחכות לתשובה.
"אתה לא תאמין איזה בלאגן השאירו פה אלה ששמרו לפנינו, פשוט בזיון המחץ!"
אלי חייך, שמח לפגוש את עוזי, וענה: "אני סומך עליך שסידרת הכל כהרגלך."
עוזי החזיר חיוך גדול כשהוא מכה על החזה בתיאטרליות "סמוך על סחבק שיטפל במה שצריך לטפל".
"תודה שבאת להחליף אותי שעה לפני הזמן." הוסיף, "אני אחזיר לך במשמרת הבאה. מה שאני רוצה עכשיו זה מקלחת טובה וזמן נורמלי להתפלל מנחה."
"בכיף עוזי, אין על מה." ענה אלי כשהוא בודק את הנשק ומכניס מחסנית.
"לשירותך בכל עת!"
עוזי חייך ואמר: "גמר חתימה טובה!".
אלי נשא אליו עיניים מאירות עונה: "גמר חתימה טובה!".

 

תְּשוּבָה וּמַעֲשִים טוֹבִים

שוֹבְרִים, סוֹתְרִים דִבְרֵי הַמְחַיְבִים

 רוֹחֲצִים לְמִשְעִי, מֵעֲווֹנוֹת מְלֻכְלָכִים

 יִתְוָדוּ עַל חַטָאתָם, מַעֳשֵי הֶעָבַר נִשְכַּחִים.

 הראי"ה קוק זצ"ל

שמור   בטל

נכתב על ידי קלינמן, 27/9/2006 13:15, בקטגוריות מהורהר, פה ושם, צבאי
14 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של o-k ב-3/10/2006 20:18

---