הצלחת לבנון

 

 

 

 

 

איזה הצלחה זאת היתה!

הראנו להם לחיזבאלונים המצ'וקמקים הללו!!!1

כולנו זוכרים את תגובת ישראל מיד לאחר שנחטפו שלושת החיילים .

כמו שפירשנו פרשנים רבים לפני ובצדק: "בעוצמה ובחכמה".

השמדנו תשתיות, הצנחנו כוחות, שברנו את כל צמרת הפיקוד של החיזבאללה תוך ימים ספורים, שלטנו בשטח ביד רמה והוצאנו את כל חיילי החיזבאללה משמורות הטבע שלהם ע"פ תורת הלחימה החדשה של הרמטכ"ל חלוץ.

גאון אהוד ברק שצפה בזמנו את העתיד ודאג כבר אז שמערכת הנאוטילוס תהיה מבצעית. מערכת מצויינת שהשמידה בזריזות וביעילות כל קטיושה טיפשה שניסו לירות לכיווננו.

זוכרים איך נסראללה התחנן שנפסיק שניה לפני שהקומנדו הוריד אותו?

מה אגיד לכם, אין על אולמרט ופרץ!  אני מוריד בפניהם את הכובע. שני מנהיגים תותחים שידעו לקחת את ההחלטות בזמן, בצורה שקולה, נבונה, חדה ונטולת אינטרסים אישיים.

וכמובן, גולת הכותרת של מבצע "שלושת הבנים" בצפון, ההחזרה של החיילים האהובים הביתה ע"י סיירת מטכ"ל, כבוד!!!1

אח, איך שאני גאה להיות חלק מהעם הזה.

אשרינו שיש לנו מנהיגים כאלה, בעלי שיעור קומה שמחוברים לעם בכל רמ"ח אבריהם ועוסקים בעבודת קודש יומם ולילה.

מנהיגים שרק חושבים, פועלים ועושים הכל כדי להקל על השכבות החלשות, כדי להטיב עם כל אחד ואחד מאיתנו.

איזה מזל שאולמרט נענה לקריאת העם שלא להתפטר אחרי הלחימה. אם לא היתה הפגנת ההמונים בכיכר רבין הוא עוד היה מוותר על ראשות הממשלה בגלל הכאב הגדול שחש לאחר שנהרגו בבינת ג'בל 3 חיילים.

אשרינו מה טוב חלקנו.

אשרינו שפקחנו את עינינו.

 

 

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי קלינמן, 4/7/2007 16:50, בקטגוריות צבא, שחרור קיטור, ביקורת, זכרונות, ביקורתי, צבאי
28 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של o-k ב-25/7/2007 18:12

---

לבנון השניה, נתינה ומנהיגות

 
"מה אתה אומר, גם אלירן (שם בדוי) הגיע? כל הכבוד!"
שבת בצהריים, נהג האוטובוס השקיע נסע בדרך לא סלולה והוריד אותנו קרוב לכל המהומה. מסביבנו רכבים, חיילים, קצינים, כולם מתארגנים. התחלנו לצעוד לכיוון הפלוגה שלנו מריחים את האווירה המהולה בקדחתנות של העושים ובשקט של אלה שיושבים מוכנים ומהרהרים במתקרב.
כשהגענו אל הפלוגה גילינו שרוב החבר'ה כבר הגיעו. היה מדהים לגלות שהיתה התייצבות של 105% מהאנשים. אלירן שתמיד חיפש תירוצים שישחררו אותו ממילואים, דומיניק שהיה בחו"ל וחזר במיוחד בשביל להתייצב, וכמובן שאר החבר'ה שפגשתי לאורך השנים האחרונות בתעסוקות ובאימונים, אנשים שעזבו אישה, ילדים, בית ועבודה, אנשים יקרים שלא שאלו יותר מדי שאלות, אלא קיבלו את הודעת ההקפצה שבמקום להציב אותנו בג'נין לתעסוקה יחסית שקטה הציבה אותנו במלחמה.
מרחוק אנחנו שומעים צפירות ולאחר מכן קרוב יותר את נפילות הטילים, נפילות שמזכירות לנו את נסיבות התכנסותנו.
כאן, בשטחי ההתארגנות, ברור לכולם שצריך לטפל בחיזבאללה, כולם מבינים שהמלחמה הזאת מוצדקת, שהמצב בגבול הצפון לא יכול להמשך כפי שהיה עד עכשיו.
הטנקים עומדים מסודרים, מוכנים, החבר'ה עובדים ודואגים ששום דבר לא יחסר ומחכים להמשך פקודות.
כולם מנסים לקלוט כל שבב ידיעה, כל זיק של הודעה. כולנו כבר שמענו והפנמנו את משמעות טילי הנ"ט, המטענים והשַמות שהם עשו במספר טנקים שכבר היו בפנים.
הלא ידוע מתגבש באופק ולובש גווני שחור, מלחמה.

o-k  
 
כה אמר המ"פ:
"חבר'ה, מחר אנחנו מתחילים אימון של יומיים, מתרעננים ומיד לאחריו נכנס ללבנון לעשות את העבודה שלנו".
"חבר'ה, מסיבות שונות שינו את ההוראות והאימון יתקיים עוד הערב במתקן אימונים אחר".
"חבר'ה, תכינו את הטנקים בעוד כמה שעות אנחנו זזים לגבול הצפון ללא אימון, זקוקים לנו".
"חבר'ה, שינוי בתוכניות רק מחר עולים לגבול, אני זז לפקודות נוספות".
 
כבר בשלב זה של הטרום לחימה השתאנו מהברבור, פקודות השתנו בחטף והבלגן התחיל לחגוג.
בסופו של דבר עלינו ללבנון מבלי להתאמן סומכים על יכולתנו ויודעים שניתן את כל שנוכל לשמירת המדינה שאנחנו אוהבים.

o-k 

"קלינמן, אתה רואה את האקדח הזה" מצהיר סיוון (שם בדוי) "הסברתי לדומיניק ולנוימן מה צריך לעשות לי איתו במקרה ו...".
חצי בצחוק, חצי ברצינות.
בדיחות והצהרות.
אף אחד לא רוצה למצוא עצמו במציאות של אלדד רגב, אודי גולדווסר וגלעד שליט.

o-k 


נכנסים!!!
יוצאים.
טלפון הביתה: "הכל בסדר".
נכנסים!!
יוצאים.
SMS הביתה: "ב"ה, בריאים ושלמים".
יושבים על הגדר.
הבלבול חוגג.
נכנסים!
יוצאים.
המג"ד חורק שיניים, מתוסכל מפקודות סותרות.
ככה לא מנהלים מלחמה.
אבל החבר'ה נותנים את כל הנשמה
 

 

שוב על הגבול, חלק מהפלוגה בפנים, חלק מהפלוגה הוחלף ומחכה להמשך פקודות, הסמ"פ ושאר הצוות שלנו יושב עם עוד טנקים ככח חילוץ גדודי ומתפלל שלא יהיה בנו שוב צורך.
צפירות, נפילות, יציאות תותחים שלנו, שקט. בהתחלה זה עוד הקפיץ אותנו עכשיו כבר התרגלנו.
"חבר'ה, קרה אירוע בכפר גלעדי, קטיושה נפלה על קבוצת חיילים, אני מבקש להתייחס יותר ברצינות לאזעקות ולתפוס מחסה בתוך הטנקים" מודיע הסמ"פ.
החבר'ה מתייחסים בכובד ראש לדברים ובעת צפירה נעמדים בצמוד לטנקים המגוננים, אף אחד לא רוצה לפגוע בחייו, במשפחתו.

צוות צילום מגיע למקום מראיין את החבר'ה, החבר'ה מתבדחים איתו ומספרים שאצלנו הדברים היו בסדר, הגדוד היה מוכן למלחמה.
אני יושב בשקט ולא מתערב, אין לי מה להגיד.
הצוות מסתובב בשטח מצלם, מראיין, מסיים לצלם ומתחיל להתקפל.
פתאום צפירה, החבר'ה עוזבים את מה שעשו וניגשים לטנקים, חלקם מתכופפים פנימה כמו מתחבאים מפני הקטיושות.
הכתב מסמן לצלם: מהר, מהר תתפוס את האפיזודה הזאת.
אני כועס, אם יראו את התמונות האלה בעורף מה זה יעשה לאנשים? יחשבו שהחיילים בגבול מפחדים, חוששים מהאויב וזה ממש ממש לא נכון.
הרגליים מריצות אותי מבלי שאוכל לשלוט בהן לחזית הצילום של המצלמה.
"מה שאתם רואים עכשיו..." אני אומר בנחרצות אל מול המצלמה "מה שאתם רואים עכשיו, זה את ההורים שומרים על עצמם בשביל הילדים שלהם".
הכתב מנצל את ההזדמנות ושואל אותי "מה דעתך? יש אמירות בעורף שהצבא לא היה מוכן למלחמה, יש בזה אמת?"
ההתלבטות היא גדולה, להגיד עכשיו כמה זה נכון, לספר על האוכל שלנו שהעברנו בפנים לח"ירניקים וראינו אותם רבים על פרוסת לחם, לספר על התסכול של כולם ובלגן הפקודות שמקיף אותנו או לשתוק ולתת הרגשה לעורף שהכל בסדר.
בחרתי לרמוז:
"אנחנו נמצאים כאן בשביל הילדים שלנו, בשביל תושבי הצפון, בשביל הילדים שלהם, אני מבקש ממקבלי ההחלטות שיחשבו טוב מה הם עושים איתנו, אנחנו נעשה ועושים את העבודה שלנו בנחישות ובצורה הטובה ביותר".
לא היה לי לב להגיד כבר אז בצורה ברורה: "אולמרט, פרץ וחלוץ לכו הביתה".

o-k

שוב הגיעה שבת, עבר שבוע של התשה, תנאי שדה, הרס"פ התותח הצליח לארגן לנו אוהל סביר לשהות בו, אנשים טובים הביאו לנו לאורך הימים האחרונים כל כך הרבה דברים טובים, איזה עם נפלא.
קבלת שבת.
בצדו האחד של האוהל החבר'ה ה"חילוניים" יושבים על ערימת הציוד ונחים, באמצע האוהל נורה דולקת שהשארנו בשביל  שאנשים יראו משהו בלילה ואילו בצדו השני של האוהל מתקיים מניין מאולתר.
אני ניגש להתפלל כחזן והנשמה צועקת אל הבורא.
"לכו נרננה להשם נריעה לצור ישענו"
כולם משתתפים בתפילה, בשירה, שופכים החוצה את אור הנשמה.
"צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה שתולים בבית השם בחצרות אלוקינו יפריחו..."
אחד מהחבר'ה נושא דבר תורה לפרשת השבוע וכולם נישאים איתו.
בסיום התפילה באופן ספונטני ממשיכים לשיר ושומעים לאחר מכן את הדהוד הנשמה של החבר'ה בצדו השני של האוהל, הנה הקיבוצניק שר משירי ארץ ישראל, הנה חיוך בלתי מוסבר על פני אחר ושוב מתחילים הדיונים ברומו של עולם, רחוקים כל כך מעולם של לחימה.

מיד לאחר מכן כולם כאיש אחד ניגשים לעשות קידוש יחד עם המג"ד והוא מתוסכל מאחל לנו "שבת טובה", שבת של פריצה, קרבות ומלחמה, שבת של נחישות.
הוא מתוסכל מתוסכל ואילו אני עוד יותר מתוסכל וצועק בלבי את שאמרתי לו בסוף המלחמה: "שבת טובה היא שבת שלום, לא שבת של מלחמה".
 

 

אור וחושך משמשים בערבוביה.

ברור לי לחלוטין שמה שניצח את המלחמה האחרונה (כן, אני כן חושב שניצחנו) היא רוח הלחימה של דרג השדה. למרות הבלבול, למרות חוסר הציוד, למרות העדר הקו המנחה, למרות הכל, אנשים נתנו את כל נפשם למען עמם וניצחו את החיזבאללה שברח.

אנשים אלה, נשמות טהורות ורבות שמסביבנו, כולם ממשיכים לחנך את עצמם, בני משפחותיהם וסביבתם להמשך נתינה.

 

o-k

 אנשים.
אנחנו ראויים למנהיגים ראויים.
מגיע לכולנו שינהיגו אותנו מנהיגים בעלי שאר רוח.
מנהיגים שלא נגררים.
מנהיגים שחיים את עמם.
מנהיגים שאוהבים את ארצם ומדינתם בכל ליבם, נפשם, רוחם ונשמתם.
מנהיגים שנותנים את כל כולם.
מנהיגים!!!1 

"השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה והסר ממנו יגון ואנחה..."

 

o-k

שמור   בטל

נכתב על ידי קלינמן, 2/5/2007 20:22, בקטגוריות צבאי, ביקורתי, אקטואליה, ביקורת, צבא, שחרור קיטור
34 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של o-k ב-31/5/2007 15:48

---

אבל אני רוצה להיות שם!?
לפני מספר חודשים הנושא החם בישרא היה "דלתות מסתובבות". כמו בסרט, גם כאן הבלוגרים בחרו צומת החלטה בחייהם וכתבו איך לדעתם הם היו נראים אם הם היו בוחרים אחרת.
כמה פעמים שאלתי את עצמי את השאלה הזאת.
כמה פעמים שאלתי את עצמי את השאלה הזאת.
כמה פעמים שאלתי את עצמי את השאלה הזאת.
טוב נראה לי שהבנתם , הרבה פעמים.
נינה הזכירה לי את הנושא וגם המי ההיא סובלת ממנו והנה שוב אני מוצא עצמי דש בו.
 
לכל אדם יש נקודת התחלה שלא הוא החליט עליה.
לא החלטתי מי יהיו ההורים שלי.
לא החלטתי מה יהיו היכולות שלי.
לא החלטתי איך אראה.
לא החלטתי באיזה מיקום גיאוגרפי אוולד.
וכו'.
וכו'.
 
גם כשאני כבר ברשות עצמי החלטות שלי מוגבלות לצמתי החלטה.
אני מחליט היכן אלמד, אבל אני מוגבל בבחירת המורים/המרצים/הרבנים שלי, חברי ללימודים ומבני הלימודים.
אני משתדל לשרת ביחידה מסויימת אבל גם אם אני מצליח להשיג את בחירתי אני מוגבל בבחירת חברי לנשק ומפקדי.
אני מחליט היכן אעבוד, אבל אני מוגבל בבחירת חברי לעבודה והבוסים שלי.
אני מחליט עם מי אתחתן, אבל אני לא בוחר את החמות!!!1 {מזל שהיא לא קוראת כאן  [סתם, סתם יש לי חמות נהדרת (זה למקרה שתספרו לה... )]}.
 
ועכשיו, הפסקה מתודית. אנא צפו בסרטון האגדי "אני רוצה להיות שם" של רחוב סומסום (03:22 דקות).

 
ובכן, לאחר שנזכרנו שאפשר גם אפשר ללמד פרספקטיבות במרחב באופן חווייתי ומעניין, אני רוצה להביע את דעתי שהבנת מציאות המרחב דומה מאוד גם בהבנת פרספקטיבת מרחב הזמן והבחירה.
 
האדם מחפש משמעות.
האדם מחפש מסגרות שיכילו את המשמעות שבחר.
האדם מהרהר ומערער על המשמעות שבחר.
הרהורים וערעורים טובים כשהם באים כביקורת עצמית ורצון להתקדם, להשתפר ולהתעצם אחת לתקופה.
מדי פעם, כשמהרהרים, בין אם על בחירות גדולות ובין אם על בחירות קטנות, אזי צריך גם לזכור ש:
פעמים רבות ה"שם" שאני רוצה להיות בו הוא "כאן" ועכשיו והכל תלוי בי - אם אין אני לי מי לי.
פעמים רבות ה"שם" שההוא נמצא בו זהו "שם" שנראה בעל נצנצים אבל ממש ממש לא מתאים לי - הדשא של השכן ירוק יותר.
פעמים רבות אני אגלה שכל המאמץ שעשיתי כדי להיות "שם" הוא רק כדי לגלות שנשארתי "כאן"...
תמיד אני אשאר "כאן" והוא יהיה "שם" וזה מצויין כי אני זה אני והוא זה הוא.
אני לא אומר שלא להתאמץ, אני כן אומר - מודעות. מודעות למי שאני, מודעות ליכולותי והשלמה ושמחה בכוחותי.
 

o-k

 

ובנימה אישית.

בחרתי כמה וכמה בחירות "חשובות" בחיים ואני לא מתחרט עליהן. הבחירות הללו עיצבו אותי להיות מי שאני.

אם פעם עוד הייתי מהרהר מה היה קורה אם הייתי מתעקש להתעסק במוסיקה כמקצוע, היום כשאני רואה כיצד התחום המקצועי הזה נראה, אני שמח שאני לא מוציא את פרנסתי ממנו ומתפלל שאזכה לצור את יצירותי ב"תמימות" הכי בריאה שאוכל.

מעבר לכך ולמרות התסכול של חוסר ההתקדמות בתחום המוסיקאלי, ברור לי לחלוטין ששיר שאני יוצר ומקליט היום הוא הרבה יותר בשל ונכון מאשר הוא היה לפני מספר שנים (ולא, אני לא רוצה לחכות עוד 20 שנה, אני חושב שעכשיו הפרי כבר מספיק בשל).

אני מאמין שהבורא מכוון את מעשינו ולכן אם למרות המאמצים לא זכיתי במשאלה מסויימת, ברצון מסויים, הרי שגם אם לא תמיד אני מבין למה זה בכאן ובעכשיו, הרי לכשאגיע לשם יתברר לי שזאת היתה הבחירה הטובה ביותר בשבילי.

לכן, אני משתדל ומתאמץ לפעול ע"פ מה ששכלית נראה לי הכי טוב אבל יודע שלא תמיד אזכה לראות את הדברים כפי שציפיתי, אבל מה שאזכה לראות יעשה אותי הרבה הרבה יותר אני.

 

התפלספות משהו לקראת הסוף, אני מקווה שהחזקתם מעמד.
 
הצלחות
 

o-k
 
שמור   בטל

נכתב על ידי קלינמן, 15/3/2007 12:39, בקטגוריות פה ושם, אופטימי, שחרור קיטור
42 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של o-k ב-29/3/2007 17:53

---