אומרים שאחרי כימי יש יותר סיכוי
הגוף כאילו הבין משהו ועכשיו הוא יוכל יותר בקלות
לא יודעת עד כמה זו אמירה מדעית ועד כמה זו נחמה של גרוש שמציעות מטופלות פוריות האחת לשניה.
המוח מבין שזה בכ"ז סוג של התקדמות, משהו שעוד לא היה קודם.
הרגש מרגיש שלקח לי ארבע-פאקינג-הפריות להגיע לרמה הבסיסית כ"כ הזו, ומי יודע כמה עוד ייקח עד שנגיע לדבר האמיתי.
ובנתיים...
מחכים למחזור שצפוי להיות כואב ואכזרי במיוחד (כאילו חסרים לי כאבים לאחרונה).
כואבים מזריקת הקלקסן האחרונה שנלקחה ויצרה לי לא-יודעת-איך-מאייתים-את-זה.
תוהים מה יגידו מחר ביחידה, אם אפשר יהיה להפסיק לשתות את המים-עם-המלחים ולהפסיק להשתין לתוך כלי מדידה (תענוג מפוקפק ביותר).
ובודקים אם הבטא מועילה בטובה להגיע לבד לערך אפס (מי היה מאמין שאי פעם זו תהיה השאיפה...).
בוכים מכל שטות.
מנסים להתענג על הדברים הקטנים, מלישון על כרית אחת ולא בהגבהה מטורפת (כדי שלא ייכנסו נוזלים לריאות), מלישון לא רק על הגב (עדיין קצת כואב אבל אפשר בזהירות לישון על הצדדים, הבטן עדיין מחוץ לתחום), מהתפרעות מוחלטת בדיאטה (מי אמר אוכל כנחמה ולא קיבל?).
לצערי אנחנו באזור מלחמה כרגע אז הרבה מהפינוקים הרגילים של השליליים (מסעדות, בעיקר) נמנעים ממני.
מנסים לנוח, לנוח, לנוח, מצד שני רושפים בגבי מחלק מהעבודות לדעת מה קורה ומתי אני חוזרת, אני לא רוצה לחזור! רוצה חופש! אחד אמיתי! ולא, לשבת בבית אחרי שאיבה בגלל כאבים, להיות מאושפזת או לנוח אחרי האשפוז בהוראת הרופאים זה לא חופש!!!