פרגון

כל העולם מפרגן בגדול על ההריון, הדיאטנית (שאיתה האמת יצרתי כבר בהתחלה קשר מאוד אישי) פשוט קמה וחיבקה אותי ונישקה מרוב שמחה (נודע לה רק השבוע כי היא עצמה היתה בחופשת לידה), אנשים במקום הקטנטן בו אני גרה יוצאים מגדרם מרוב שמחה (כמובן שלא תמיד זה הכי נעים לי אבל זה בא ממקום כ"כ טוב שאין תלונות).

המשפחה... הרוב מפרגנים, חלק פשוט לא יודעים להביע רגשות וחלק אני חוששת שעוד לא יודעים (כל הצד של אמא).

אבל

כן תמיד יש אבל

יש גם את חברותיי מאותגרות הפוריות, אלו שהכרתי בפורומי הפוריות השונים, אלו מבינן שהן רק וירטואליות מפרגנות, אבל מאלו שהפכו לבשר ודם, אלו שהיו שם בשבילי ברגעיי הקשים ואני הייתי שם בשבילן כנ"ל, בהן יש מי שלא מצליחות לפרגן.

הן מאוד מאוד שמחות בשבילי, הן מאוד מאוד עצובות בשבילן, אני מכירה את זה, הייתי שם כשחברות אחרות הצליחו, אבל אני מעולם לא ציפיתי שחברה שעמלה על הריון בדם, יזע ודמעות תתנהג כאילו היא לא הרה, לא תאמר מילה, לא תספר על קשיים (לא "אוי הבטן כואבת זה לא נעים" אבל כן חרדות שנובעות מהריונות-לאחר-טיפולים וכדומה נושאים), חברות שלי כן מצפות (הן ציפו גם מהבנות הקודמות בקבוצה שהרו, זה לא יחס מיוחד אליי, אבל זה כן דבר שעוד לפני הריוני אמרתי שאני לא אוהבת), הן מצפות שלא אתבכיין על כלום (גם אם אינו קשור בכלל להריוני, כלומר אין להן בעיה שאתבכיין אבל התשובות הן "טוב, ידעת שזה ככה ויש לך משהו שווה לשמוח בו") הן מצפות שלא אזכיר את עצם היותי בהריון.

זה מרגיז

כי אם יש מישהי שסבלה הרבה בדרך להריונה, מין הראוי שחברותיה שסבלו לצידה יתנו לה את המקום לשמוח, הרווחתי את ההריון הזה ביושר רב, להסתיר אותו עכשיו מקומם אותי, מאוד.

זה הפריע לי, כאמור, עוד בשלב מוקדם הרבה יותר, כשהנושא עלה בתוך החבורה, אבל עכשיו כשאני בצד השני זה מפריע לי פי שניים לא כי אלו צרכיי שלי אלא כי חוסר ההוגנות מתברר לי על עוד ועוד צדדים.