מילה וחצי על החתול

(באמצע יום עבודה עמוס)

אמרו לנו להתכונן לגרוע מכל.

כל מה שעשו עד כה (שלשום סטרואידים ונוזלים כשחשבו שהבעיה העיקרית היא FIV + אנטיביוטיקה כי יש לו דלקת בפה, אתמול אינפוזיה ואינסולין כשעלו על זה שהוא סוכרתי) לא עזר, שלשום הוא אכל ממש יפה, אתמול הוא הקיא כמעט הכל ולא אכל כלום.

היום בערב יגיעו תוצאות הבדיקות, אבל כמו שהוא נראה, כמו שהוא מתנהג, ואיך שהוא לא מתאושש (תמיד השילוש הקדוש של אינפוזיה, סטרואידים ואנטיביוטיקה אושש אותו בתוך שעות ספורות) כנראה שנס לא יהיה פה (אלא אם בדיקות הדם יגלו משהו פתיר שלא חשבו עליו עד כה).

הוא בן 10, איתי כמעט עשור (אומץ בספטמבר 2001).

עכשיו אני כועסת על עצמי שביום ראשון כשהוא רצה להתפנק (היתה התאוששות זמנית אחרי הסטרואידים והאינפוזיה ואח"כ שוב נפילה) הזזתי אותו, אבל היה קשה מאוד לגעת בו, כל חלק בעור שלו נראה מרוט, המון אזורים גורמים לו להגיב בכאב וניסיון נשיכה, ניסיתי להפניק כמיטב יכולתי אבל היא לא היתה גדולה וגם הסבלנות שלי לא ממש - הייתי עייפה ורציתי לסיים משהו לפני השינה.

אוף

אני לא רוצה שהוא יסבול.

אבל קשה לי לדמיין את החיים בלעדיו.