כל יום אני מדברת אל הביצית שלי

חושבת על השלב בו היא נמצאת עכשיו, אם התרחשה הפריה ביום הביוץ

(כרגע - 8 תאים)

אני יודעת שיש מצב שההפריה היתה אח"כ

או לא היתה בכלל

אבל כולם אומרים לי שחשוב לחשוב חיובי, לעשות אוטוסוגסטיה והכל

אז אני עושה

רק שאני מפחדת מאוד לפול עוד יותר חזק כשתגיע התשובה, כי כל החשיבה הזו מפתחת המון המון ציפיות.

בבית אני אמורה לא להתאמץ, לא לקפל את הבטן, ללבוש בגדים רפויים, להרים רגליים למעלה, לא להתוכפף בשביל כלום, לא לעשות יותר מידי עבודות בית.

אבל בעבודה אני עובדת קשה, מרימה ילדים, שוטפת רצפות.

קצת מצחיק, ההבדלים החדים האלה, בין מה עושים בבית ומה בעבודה.

אלו השבועיים הכי ארוכים שיש, את זה אני זוכרת גם מהפעם שעברה, הפעם בשביל להעביר אותם יותר בקלות כל יום אנחנו חושבים שאולי הביוץ היה קצת יותר מאוחר, ואולי הביצית עוד חיה, ועושים שוב סקס, מנסים להפרות אותה, למקרה שהיא עוד שם בסביבה אבל עדיין לא מופרית, זה נותן תחושה של שליטה, של עשיה, ועוזר לחוסר האונים שמתלווה תמיד לציפיה של שבועיים.