היום היה הניתוח

הורידו לי שתי נקודות חן, אלו כבר נקודות שביעית ושמינית שמורידים לי ופעם שישית שעושים לי פרוצדורה כזו, ובכל הפעמים הקודמות הגעתי לבד (אפילו שהיה צריך לנהוג בחזרה), רק פעם אחת היתה ממש נוראית (כשעשו כריתת הרחבה לסרטן שהתגלה) ואז הקפצתי את הבעל - שעוד היה חבר שלי - מהבית שלו כדי שייקח אותי.

בכל מקרה הפעם החלטתי שאני לא חייבת לשחק אותה גיבורה תמיד וקשה לנהוג אחרי וביקשתי מהבעל לבוא איתי ולנהוג.

חיכינו קצת לרופא ואז הצעתי שהוא יילך בנתיים לקניות וסידורים בבנק כי ממילא זה ייקח עוד כחצי שעה, הוא הלך ואני התחלתי להילחץ, כשהמנותחת לפניי יצאה הוא אמר לי שהוא עוד בסביבה (המרפאה נמצאת בתוך קניון והוא היה בקניון) אבל אמרתי לו שייסע לבנק.

נכנסתי לחדר הניתוח והתחלתי להילחץ, עד שהרופא נכנס כבר בכיתי כולי בלחץ מזריקות ההרדמה המקומית, באמת שניסיתי להירגע אבל לא הצלחתי, האחות והרופא הציעו שאחכה בחוץ וארגע והם ינתחו בנתיים את הבא בתור אז אמרתי שלא, אני רוצה לגמור עם זה, אבל בשניה שהרופא החזיק את המזרק התחלתי שוב לבכות אז בסוף התלבשתי ויצאתי החוצה.

למזלי הבעל עוד היה בקניון והוא עלה מייד, וכולם היו כל כך נחמדים (למרות שממש התפדחתי לבכות שם), האחיות נזכרו שאני גם מטופלת בפוריות (זו אותה מרפאה רק אגף אחר ואלו אותן אחיות של בדיקות הדם על הבוקר) ודברו איתי, הרגיעו וחבקו אותי, המנותחת לפני נתנה לי טישו, המזכירה הביאה לי מים ואחת האחיות פתחה לי ולבעל חדר פנוי של רופא שנרגע.

אחרי שהרופא הרדים את זה שהוקדם לו התור בגללי הוא בא לראות מה קורה והציע לתת הפניה למרפאות חוץ לאשפוז יום בבית החולים אבל החלטתי שאני חייבת לגמור עם זה וזהו אז בזמן שהוא ניתח הבעל הרגיע אותי והצחיק ומה לא, וכשהרופא התפנה נכנסנו, הפעם הבעל נכנס איתי - נכון שהוא לא יכל להחזיק לי את היד והוא לא היה יכול להיות במקום בו אראה אותו אבל הוא ליטף לי את הרגל חלק מהזמן וגם דיבר איתי כל הזמן.

לא היה קל אבל עברנו את זה ובקושי בכיתי, כל הזמן התנצלתי והודיתי לרופא ולאחות אבל הם אמרו לי שזה בסדר וזה קורה ושכל הכבוד שאזרתי בסוף את האומץ.

עכשיו אני בבית, על משככי כאבים ובא לי לבכות מלשחזר את הכל, אבל העיקר שזה מאחוריי! והרופא הבטיח לתת לי הפעם מנוחה יותר ארוכה עד לפעם הבאה (בשנה האחרונה עברתי שלוש פרוצדורות כאלה).

אני לא יודעת מה בדיוק קרה, כנראה שראיתי יותר מידי מחטים בחודש האחרון ואולי פשוט תשו כוחותיי הנפשיים, למרות שיצאנו לחופש בדיוק בשביל לאפשר לי להתמודד עם הניתוח ולא להישבר (מצד שני בלי החופש אולי הייתי נשברת עוד בתחילת היום או שלא הייתי מסוגלת לאזור כוחות בסוף), לא משנה העיקר שזה נגמר.